הרגש שלנו נשחק בגלל התארכות המלחמה. מה עושים?

שאלה:

לאחרונה יש לי תובנה: איבדתי את הרגש. מספרים בתקשורת על חייל שנפל, וזה כאילו עובר לידי. מספרים על החטופים, מונים ימים, מראיינים קרובים, וזה כאילו כבר נשחק. זה נורא, כי איך אפשר להיות אטומים כל כך לכאב ולסבל של בני אדם? יש לי מחשבה שאולי גם זו חלק מהפגיעה הנפשית שנפגענו במלחמה הזאת. מה עושים כדי לא לתת לרגש להיפגע בשחיקה? מה עושים כדי לא לאבד את העדינות והרגישות?

תשובה:

סיפרה לי אישה שבעלה מגויס מתחילת המלחמה, בהפסקות קצרות, שהיא ממש קורסת. היא לבד עם הילדים, והם משתגעים מגעגועים ומחרדה. היא מתקשה לתפקד בעבודה, והבוס שלה כבר מתחיל לאבד סבלנות. הוא מבין את המצב, אבל יש לו גם את המבט העסקי שלו. המשפחה המורחבת והשכנים עזרו המון בתחילת המלחמה, אבל עכשיו כבר הרבה פחות. ההתלהבות של כולם ירדה. היו יוזמות שונות, וכעת הכל השתתק. אבל מבחינתה הקושי רק הולך ומתעצם. התופעה הזאת מקיפה את כולנו, כנראה.

חיפשתי מענה עקרוני לבעיה זו בכתבי היהדות. וכך כותב הרב קוק בספר ''אורות הקודש'', בהשראת תורת הקבלה (חלק א', עמ' רנ"ה): "...ברבות הימים יאבד הרגש את ערכו, יתישן ויזדקן, ולא יוסיף תת את כוחו", כלומר, הרגש נשחק. מהו הפתרון? "אבל זיק התמצית השכלית שבו, אם הוא אך איתן וטהור, לא ייעף ולא יזדקן". מה זה אומר? בדרכו הפיוטית מתאר שם הרב קוק את השכל כמעיין הנובע תמידית, ושולח מים להצמיח ענפים חדשים ורעננים, להצמיח התרגשות מחדש. הוא לא מדבר רק על שחיקה שעושה הזמן לכולנו, אלא גם על שחיקה של ריבוי המאורעות הקשים. -"מאורעות האבל, שפלות ידיים של הדהמה (=תדהמה) ואנינות (=אבל קשה), הכל נמצא במערכת הרגש. רגש כי זקן, כי חדל מהיות לו כוח פועל, יפלו עמו כל הרוחות...ישאר דומם ונבהל...", והוא חוזר לטענתו שצריך לחזק את הצד השכלי באירועים, ורק אז יחזור הרגש לפעול בצורה בריאה.

איך זה עובד כאן? במקרה שלנו, בעיית שחיקת הרגש נובעת מהצפה בלתי מבוקרת של אירועים רגשיים, שאין לנו כלים להכיל אותם. זה כמו שתציף גינה במים רבים מדי ובשצף, והתוצאה תהיה קריסת הצומח. אדם שומע על אירוע נורא של אונס ורצח שקרה בשביעי באוקטובר, ובאותו היום הוא רואה אמא שמדברת בגעגועים ובחרדה אל בנה החטוף, הקופא מקור או נמס מחום במנהרות עזה, ו''לקינוח'' הוא צופה בסרטון על חייל שנפל בדיוק יומיים לפני שהיה אמור להשתחרר, וקורא את צוואתו האחרונה... מנגנוני ההגנה שלנו חוסמים את הלב, שלא יתפוצץ.

ההמלצה היא להוריד חשיפה רוחבית, ולהתמקד בהעמקה. צריך לקחת סיפור אחד, ולהקשיב רק לו, ולא בהקשבה של גירוי רגשי גבוה, אלא בהעמקה שכלית. להבין, לצבור ידע, להתקרב אליו, לקרוא עליו לעומק, לחשוב על המשמעות, לנתח מפרטיו תובנות לחיי.

למעשה, מערכת האיזונים בין הרגש והשכל הופרה, והרב קוק מציע לחזור ולתת תשומת לב לתובנה השכלית. השכל, הידע וההבנה הם כוח של שליטה. זה מבוקר, זה לא אובדן רגשי. מערכת התקשורת שמשדרת לנו, נמצאת בסחרור עצמי. מכיוון שהיא מכוונת אל הרובד הרגשי הכי נמוך, ומכיוון שיש שחיקה, היא נצרכת כל הזמן להוריד עוד ועוד את רף הגירוי כדי להמשיך לרגש את הצופים והמאזינים. הרב קוק קורא לנו לא להתמסר לתהליך הזה אלא להיפך, להרפות ממנו, להתרחק מריבוי רוחבי, ולהתמקד בהעמקה פנימה.

ההדרכה הזאת מתאימה לכל שחיקה רגשית. כך מתאר בן דורו, מחבר ספר "חזון איש – אמונה ובטחון" (פרק א', ח'), את הבעיה: "רוב ההרגל מכהה את רגש התפעלות הנפש כראוי", והוא מציע פתרון זהה, בלשון שונה: להניח את הדמיון בצד, הוא מפריע בעת הזאת! ולהעדיף את הובלת השכל על פני הדמיון. לתת דווקא לשכל לעסוק באירועים הכבדים הללו.

אדגים מתוך החיים: הלכתי בשבוע שעבר לבקר משפחה שיושבת שבעה על לוחם גולני שנפל בלבנון. ישבתי עם האבא, שאותו אני מכיר, והייתי עד לתהליך שהוא עושה עם עצמו. מכל מבקר שבא הוא דלה עוד ועוד פרטים. "איפה פגשת אותו לראשונה? האם לחמת אתו גם בעזה? האם למדתם יחד בישיבה? מה למדתם? איך למדתם?" כך עושה האבא במשך שבוע, הוא בונה פאזל מאלפי פרטי פרטים. הביקור שלי היה לקראת סוף השבעה, והאבא אמר לי: "עכשיו כבר מסתבר לי שפשוט לא הכרתי אותו, ולא כקלישאה. שמעתי עליו כל כך הרבה דברים חדשים. לא הייתי חשוף לפעילות שלימה שלו, לעשיה רבה, שקשה לי להאמין שזה הבן שלי. אני מהרהר מאיפה זה בא, מה המשמעות של זה, איך לא ראיתי את זה, ובמה זכינו לגדל ילד כזה". האבא לימד מחזורים רבים של תלמידים בישיבת הסדר, וביקר אצל משפחות נופלים רבות, והוא אמר לי שהוא שמע תגובה דומה אצל הורים רבים. הוא מנה בפניי תחומי עשיה של בנו, שחדשים לגמרי עבורו, עובדות יבשות, אובייקטיביות. איזה תהליך רגשי הוא עשה עם עצמו? הרי אין לאבא כלים להכיל את נפילת בנו! הוא אסף מידע, הוא ניתח, הוא למד את הבן שלו לעומק, הוא נתן לשכל לעבוד, להרכיב פאזל, לעסוק בעובדות שילמדו אותו תובנות עומק. כך הרגש מבוקר הרבה יותר, ונשלט.

בקיצור: להרפות מהחשיפה המתמסרת לאירועים הקשים, ובלי לברוח מהם - להתמקד באחד האירועים לעומקו: בתוכן, בידע ובתובנות לחיי.