מה קורה לנו כשאנחנו שוכחים את ירושלים?

בן זוסמן הי"ד, תושב ירושלים שנפל במלחמה האחרונה, חתם את המכתב האחרון שהוא השאיר למשפחתו במילים: "אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה", ואז, משום מקום לכאורה, הוסיף את המילים הלקוחות מתוך שיר פופולרי ליום ירושלים: "ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם". המלחמה על עזה הייתה מבחינתו מלחמה על ירושלים. למה ירושלים? האם לא מדובר במלחמה על הביטחון בדרום?

בהקלטה האחרונה ששלח הראל שרביט הי"ד, סרן במילואים שנפל בקרבות על עזה, הוא סיפר לחברו כי: "בכל מבנה בעזה יש תמונה של הר הבית [...] זה מזכיר לי על מה אני נלחם". דבריו אלו של שרביט מאוששים על ידי כל לוחם שחוזר מהקרבות בעזה. כולם מציינים כי הדבר הבולט ביותר בבתים שם, הוא שבכולם יש תמונה של הר הבית. אולי לכן הבין בן זוסמן, שמה שהוא נלחם עליו זה ירושלים.

המרכזיות של ירושלים והר הבית במערכה הנוכחית באה לידי ביטוי בשם שהחמאס נתן למתקפה הרצחנית שלהם על יישובים יהודיים: הם כינו אותה "מבול אל-אקצה". שם זה הוא השם שבו משתמשת התקשורת הערבית ביחס למלחמה הנוכחית עד עצם היום הזה.

והיום, יום רביעי כ"ח באייר, נציין 57 שנים למלחמת ששת הימים ולשחרור ירושלים. בשנה זו, חל יום ירושלים ב-5 ביוני, שהוא התאריך שבו פרצה מלחמת ששת הימים, היום שאותו מכנים אויבנו, "יום הנכסה", לציון תבוסתם במלחמה, והשבת הר הבית מידי השלטון מוסלמי לידי מדינת ישראל.

כך שלמרות שהחמאס בחר את יום השנה למלחמת יום כיפור בתור אקורד הפתיחה של המערכה על ירושלים, למעשה, "מבול אל אקצה" הוא תגובה לששת הימים ולא ליום כיפור. מתקפת החמאס היא המשכה של מלחמת יום כיפור במובן הזה שמדובר במלחמה אחת, שממשיכה להגיב לתבוסה הערבית במלחמת ששת הימים. במובן זה, המלחמה על ירושלים עדיים לא הסתיימה. אנו, בימים אלו ממש, עדיין בעיצומה.

למעשה, עבור החמאס, כמו גם עבור איראן ואסלאמיסטים אחרים, המלחמה על ירושלים לא מתחילה ב-67 וגם לא ב-48. היא מתחילה לפני מאות שנים, במסעי הצלב ומלחמות האסלאם והנצרות, ששיאם היה מאבק השליטה בירושלים. בתפיסת עולמם, אנו נמצאים היום בסיבוב נוסף של מאבק האלסאם והנצרות, המזרח והמערב, והסמל של מאבק זה הוא ירושלים.

דברים אלו כתובים בפירוש במסמך המכונה "אמנת חמאס", שהתפרסם עם ייסוד התנועה ב-88. הם מדמים את עצמם שם לחילות של צלאח א-דין, הכובש האסלאמי המפורסם, שלקח את ירושלים מידיהם של הצלבנים. ובחודשים האחרונים, שכולנו למדנו להכיר את שכונותיה ומבואותיה של עזה יותר טוב ממה שאנו מכירים את ירושלים, אנו בוודאי יודעים כי הכביש המרכזי של עזה, כביש 2 שלהם, שחוצה את הרצועה כולה מצפון לדרום, נקרא "צלאח א-דין".

מדוע ירושלים? מה העניין של אויבנו עם ירושלים?

לא צריך להיות מומחה גדול לאסלאם כדי לדעת שמבחינה היסטורית, הזמנים היחידים שבהם ירושלים הפכה חשובה לאסלאם הם ימיו של צלאח א-דין וימינו אנו. לאורך רוב ההיסטוריה של האסלאם, ירושלים הייתה מקום מוזנח ושולי, שכמעט לא מוכר למוסלמי מן השורה. היו מקומות קדושים בעיראק, היה כמובן את מכה, אבל ירושלים? היא הייתה פינה די נידחת באימפריה.

מאז ומעולם, מה שהפך את ירושלים למושא תשוקה של דתות אחרות הוא החשיבות שלה עבורנו. מה הביא את הצלבנים לצעוד אלפי קילומטרים מאירופה הירוקה והקרירה עד למזרח התיכון הצחיח והחם ולהילחם בזרים שלא היה להם דבר אתם? ומה הביא את המוסלמים, שמכל בחינה שהיא הזניחו את ירושלים וכמעט שלא ידעו על קיומה, להתעורר לחיים ולהיאבק עליה משל הייתה בבת עינם וסלע קיומם?

כהיום כן אז. ירושלים היא הגביע הקדוש כיוון שהיא קדושה ליהודים. ובעיני הנצרות והאסלאם, היהודים הם המקור. כדי להוכיח את העליונות שלהם, את הנבחרות שלהם, הם צריכים את ירושלים.

תקומת ישראל, השיבה שלהם לארצם, יצרה זעזוע בלוחות הטקטוניים של הדתות העולמיות. שיבה זו הייתה בראש ובראשונה שיבה לציון, כלומר לירושלים. לא לחינם השם הרשמי של התנועה הלאומית היהודית הוא "ציונות". "ציון" או "ירושלים" לוכדים בתוכם את תמצית הגעגוע היהודי. ההמנון הישראלי מדבר על "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". ירושלים היא הסמל של הארץ כולה. ארץ ישראל היא ארצה של ירושלים.

הקמת מדינת ישראל הביאה את הנצרות לוותר בפומבי על תורת ההחלפה (סופר-ססנציה). ועידת הוותיקן השניה פרסמה ב-1965, שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, את הצהרת "נוסטרה אטאטה" שבו אמרה כי: "נכון הדבר שהכנסייה היא עמו החדש של האלוהים (novus populus Dei). אף על פי כן, לא ניתן לדבר על היהודים כדחויים או מקוללים, כאילו הדבר נובע מכתבי הקודש". דבר זה היה למעשה ויתור על היומרה הנוצרית להחליף את ישראל. מנגד, האסלאם ראה בכך השפלה אישית שלו, וזאת על רקע העליונות המערבית שפירקה את האימפריה האסלאמית וחילקה מחדש את המזרח התיכון לבנות חסותה. וכך, ירושלים הפכה לסמל עבורם, סמל של חולשתם.

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, ירושלים חזרה להיות סמל ניצחון עבורנו. המילים המרטיטות "הר הבית בידינו" הרעידו את הלבבות והתמונה של הצנחנים הנושאים את עיניהם אל הכותל הפכה לאייקון ולייצוג של המלחמה כולה.

אולם, בשנים האחרונות, נדמה שדווקא אנחנו אלו ששכחנו והזנחנו. יום ירושלים הפך ליום שולי יחסית, שהביטוי המרכזי שלו הוא ויכוחים פוליטיים על צעדת הדגלים. ודווקא המלחמה על עזה, היא זו שמזכירה לנו שוב על מה אנו נלחמים, כיצד אויבנו רואים אותנו ומה באמת הסיפור שלנו.

הפסוק שישראל נוהגים להגיד תחת החופה אומר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אם אנו שוכחים את ירושלים, אנו שוכחים את עצמנו. ואם אנו שוכחים את עצמנו, אז האויבים שלנו מתחזקים ומבקשים להחליף אותנו ולרשת את מקומנו. ביום ירושלים זה, נזכור שוב את תשועת ישראל בימים ההם, ונקווה שנזכה כולנו לראות בשמחתה של ירושלים, עם שיבת השבויים הביתה במהרה והניצחון המלא על אויבנו.