קשה לי עם ירושלים - ובכל זאת אני חולמת עליה

שאלה:

 ירושלים עבורי היא עיר קשה, עיר של סכסוכים, עיר של מאבקים לאומיים וקבוצתיים, עיר זרה, קשה לי להסתדר איתה, להרגיש בה נוח. מאידך, עדיין יש לי חלום על ירושלים, על שייכותי אליה. יש לי הרגשה מיוחדת בכל פעם כשאני עולה לירושלים, הרגשה שמתחילה פיזית בעליות של כביש מס 1 אל העיר. זו הרגשה פיוטית, הרגשה של קדושה, ושל "שבויה בחלומה". קשה לי להגדיר. איך עושים שלום בין ההרגשות הסותרות?

תשובה:

אכן, ריקוד מתעתע בעיר הזאת, בין שלום למלחמה, בין חלום יפה למציאות קשה, אבל רק לכאורה. בימים אלו ממש, ימי מלחמת ששת הימים, לפני 57 שנים, אף אחד בממשלה לא תכנן לפתוח חזית גם בירושלים. להיפך, העבירו מסרים מרגיעים לחוסיין מלך ירדן, בקשות שלא יפתח במלחמה גם הוא. הוא עשה את טעות חייו, לשיטתו, ופתח במלחמה. תוך יום-יומיים כל סביבות ירושלים העתיקה נכבשו. אחרי שירושלים העתיקה הפכה נצורה, מוקפת בשליטת צה"ל, חשבו להסתפק בזה. משה דיין, שר הבטחון, הציע להימנע מלהיכנס לעיר. 'מי צריך את כאב הראש של כנסיית הקבר, הר הבית, מסגד אל אקצה?' הוא טען. הממשלה החליטה לבסוף אחרת, ונכנסו לעיר העתיקה. השניות הזאת מבטאת את השניות הישראלית ביחס לירושלים. יש פחד ממנה, היא נראית מסובכת, ויחד עם זה יש סקרנות כלפיה, כמיהה, כיסופים, סמל של געגוע, הרגשת קדושה, ולאו דווקא אצל אנשים דתיים. ירושלים נתפסת אצלנו מאז ומעולם כעיר החלום. 

במהלך הדורות התפללו יותר על ירושלים מאשר על ארץ ישראל. תבדקו את נוסח התפילה. ירושלים היא זו שהפכה לסמל. היא היתה החלום הרוחני, פסגת השאיפה של ארץ ישראל. תנועת החזרה לארץ ישראל נקראה "ציונות" דווקא, על שם ציון, היא ירושלים, ולא על שם ארץ ישראל כולה. אבל זו בדיוק היתה הבעיה אצל יהודים שבמקביל לחזרה לציון התרחקו מהמסורת ומהערך הרוחני של ירושלים. מושג הקדושה הלך ואיבד מהות, ומשהו החל להעיק עליהם בירושלים. הם בנו את תל אביב כעיר בירה, למעשה. היה להם נוח להשאר בשפלה ובמישור החוף, ולא לעלות אל ההר, אל ירושלים, אל אתרי ערש המולדת העתיקה. נתעלם מהדיון הפוליטי הפרקטי: הוא לא הענין. החלוקה של ארץ ישראל כבר בתכנית החלוקה ובמלחמת השחרור, היתה בערך בין ההר והשפלה. מדוע? כי היא שיקפה מציאות של יהודים רבים שחיים בשפלת החוף. כך הלכה ירושלים ונעשתה חלום השייך להיסטוריה העתיקה או לעתיד הרחוק. ופתאום ירושלים נפלה לידינו, ולא ידענו מה עושים איתה. החלום התגשם ואנחנו לא היינו מוכנים. במידה רבה זה עדיין המצב. 

"עיר שחוברה לה יחדיו", נאמר עליה בספר תהילים (פרק קכ"ב), וחז"ל הסבירו (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ג' הלכה ו'): "עיר שעושה כל ישראל חברים". זו העיר שבה עלה כל עם ישראל לגווניו לרגל. לפחות שלוש פעמים בשנה הגיעו יהודים למלא מצברים לנפש, להיפגש, להתחבר. דווקא עם ירושלים היינו צריכים להשלים ביתר קלות, להתאהב בה גם מעשית. אני חושב שזה לא קורה כי למתבוננים בה מבחוץ יש כלפיה הרבה יותר פחדים מאשר חששות אמת. גדלתי בירושלים, ורוב ימי חייתי בה, בכל העולמות שבה. אצלנו בבית כשאומרים "ירושלמי" מתכוונים לבן-אדם, למישהו מאד אנושי, עם לב ענק ופתוח. דווקא בגלל שירושלים ידעה כל כך הרבה סוגי אנשים, היא פתוחה וחסינה לכל. היא מתבוננת בעיניים לא שיפוטיות אלא בעיניים עובדתיות. היא מכילה הרבה יותר מאשר כל עיר בעולם. בימים כתיקונם ירושלים לא מצליחה להכיל את כמות התיירים הבאים אליה באהבה. 

אין גיוון אנושי כמו ברכבת הקלה של ירושלים, למשל. חוויה אישית, שאינני יודע אם יש לה בסיס עובדתי, אבל שמעתי אותה גם מרבים אחרים: כשהתחלתי לנסוע בתחבורה ציבורית בתל-אביב שמתי לב לשקט. לא הייתי רגיל לכך, כי בירושלים התחבורה הציבורית רועשת תמיד, יש שיח תמידי בין כולם. אגב, גם כשרבים – זה סימן שאיכפת, גם זו קצת אחווה. 

בן משפחתי התאשפז פעם ב''שיבא'', ופגשתי שם רופאה צעירה שטיפלה בו במסירות יוצאת דופן. כשהודיתי לה בסוף הטיפול, נפלט מפי שהיא נתנה לנו יחס כל כך אנושי, "כמו ירושלמית". היא מיד הגיבה: "באמת אבא שלי ניסה לשכנע אותי לא לעזוב את ירושלים. אנחנו ירושלמיים בנפש, אבל צרכי העבודה הכריחו אותי לעזוב". חשבתי שבאמת אבא שלה הצליח במידת מה לשכנעה, וירושלים ירדה איתה לרמת גן... 

פגשתי ציירת ירושלמית בת 101, ילידת שכונת מאה שערים, שסיפרה לי על ילדותה בירושלים. שמה היה שושנה מרגלית, והיא עבדה כשדרנית ב"קול ישראל" מיום היוסדו, בשנת 1935. היא סיפרה לי על גוונים שונים של ירושלמיים. בין היתר היא סיפרה לי: ''כילדה בגיל 7 הייתי נכנסת לפעמים לביתו של הרב קוק, בדרך חזרה מבית הספר, ניגשת אליו, מראה לו חיבורים שכתבתי בכיתה, שומעת את חוות דעתו''. אינני יודע איך, אבל הוא היה מוצא פנאי להקשיב לה. זה כל כך ירושלמי! ליד הרב קוק היה גר רופא העיניים הידוע ד"ר טיכו, ורעייתו הציירת אנה טיכו. היא סיפרה: "פעם נכנסתי לשם, הרבה אנשים המתינו בתור. הציורים של אנה טיכו היו תלויים על הקירות. התבוננתי בציורים, זה היה כל כך יפה. היא ראתה כמה אני נמשכת לציור, שאלה אם הייתי רוצה לדעת לצייר, אמרתי שכן, והיא לקחה אותי תחת חסותה, לימדה אותי ציור, ללא כל תמורה". זה כל כך ירושלמי! והיום? כן, גם היום! אני מכיר כל כך הרבה ירושלמיים כאלה, ואני בטוח שהתכונות האנושיות האלה הן חלק מיופייה של ירושלים. 

הגמרא אומרת (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ"ט) "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו". כלומר, 90 אחוז מיפי העולם נמצא בירושלים. מה זה אומר? ראינו פלאי תבל גדולים יותר, אבל חז"ל מתכוונים במילה 'יופי' למצב בנפש, לתשדורת, לאנושיות שבה. יש דווקא קשר זורם בין היופי לבין הקושי. ירושלים היא כמו אבן קשה שעוברת טחינה תמידית, ריכוך. הקושי שיש בין תרבויות ועדות, מחסן אותה להיות מכילה.

 בכל אחד ואחת מאיתנו יש טיפת ירושלים, ואפשר להגדיל את הטיפה לבאר ומעיין. הנה נקודת עבודה פנימית עבורנו ליום ירושלים. בקיצור: גם אם ירושלים עושה לך פרצוף עצוב או כועס, זה רק מבחוץ. תוכה רצוף אהבה.