אני עייפה ועמוסה, ולכן מתעצבנת על בעלי. מה הקשר לבניין ירושלים?

״די, תניח לי כבר! לא חייבים להעיר על כל דבר... מותר לפעמים להעלים עין".

באמת שזו לא אני דיברתי. כלומר, הפה שלי דיבר אבל זו לא הייתי אני. זה היה האוטומט שלי, זה היה חוסר שעות השינה שלי, זו הייתה הילדה הקטנה והפגועה שלי שהעירו לה הרבה כשהיא הייתה קטנה מבלי לראות את הכוונות הטובות שלה, זו הייתה הלחי שלי שחטפה כרגע שריטה מילדה בת שנה וחודשיים שניסתה לקחת לה את הכובע מהראש. זו לא הייתי אני. מבטיחה.

אבל הוא שמע אותי אומרת לו מילים נוקבות בטון מאוד נוקב והוא נפגע ונסגר, ואני לא ידעתי איך להגיע אל הלב שלו כדי להגיד לו: ״סליחה. לא התכוונתי. באמת. תאמין לי, זו לא אני שדיברתי עכשיו״. 

בקרוב נחגוג את יום ירושלים שנקרא גם ״איחוד ירושלים״ כי חלקים שהיו בשליטתם של עמים אחרים, חזרו לידיים יהודיות בעקבות מלחמת ששת הימים, וכך בעצם כל ירושלים התאחדה תחת שלטון ישראל. 

איחוד ירושלים הוא גם תנועה בנפש שלנו. על פי שיטת ימימה, אנחנו מתמודדים בכל רגע ובכל יום, בעיקר בבית שלנו, עם הבחירה האם לאחד ולבנות את ירושלים או חס וחלילה להחריב אותה.

הבית הוא המקום שהכי מפעיל אותנו רגשית. לחיות תחת אותה קורת גג עם אדם שכל כך קרוב אליי ועם זאת כל כך שונה ממני, זה קסום ומאתגר גם יחד. אני זוכרת שבשנות חיפושי הזוגיות שלי תמיד הבטחתי שלא ״איפול״ לקלישאה של זו שלא יודעת מה יש לה בידיים, לוקחת כמובן מאליו את ברית הנישואין הקדושה, ומדברת אל בעלה ועל בעלה איך שמתחשק לה. ובאמת-באמת אני משתדלת שלא ליפול לקלישאה הזו. אבל לפעמים, באמת בלי להתכוון, אני נופלת אל ה״אוטומטים״ הכי עתיקים שטבועים וחבויים הכי עמוק בתוכי, ואחר כך מצטערת ולא מבינה מאיפה זה הגיע ומה עושים עם זה.

״כשאנחנו מתקנים בתוך ביתנו ומוסיפים אור בבית״, אומרת ימימה אביטל זצ״ל, ״אנחנו מוסיפים עוד אור וגאולה לעם ישראל ובונים את ירושלים״. 

ירושלים היא שיקוף, תמונת מצב של מה שקורה בבית של כל אחד ואחת מאיתנו. בתור לומדת ימימה כבר כמה שנים טובות, אני יודעת שאיך שאני מתנהלת בבית תלוי באיך שאני מתנהלת ביני לביני, בבית הפנימי שלי. אם כך, המשוואה די ברורה: ככל שאני אוסיף אור בביתי הפנימי (בנפש, בתודעה שלי), כך אוסיף אור בביתי הגשמי (מול הילדים והבעל האהוב), וכך אוסיף אור בעם ישראל ואחזק את ירושלים. אוקיי. משוואה יפה וברורה אבל איך מיישמים אותה?

ימימה אומרת - תתחילי מהבנה. ההבנה שהבית שלך מפעיל אותך רגשית ומזכיר לך את הילדה הקטנה שחיה בבית הוריה. תמשיכי להבנה שבעלך לא שייך להורים שלך. המילים והביקורת שלו, לא קשורות למילים והביקורות שספגת בילדות. לאחר מכן, קחי נשימה. אל תפעלי ואל תדברי מתוך האוטומט שלך כי זה מתכון לחורבן. בהמשך, היא אומרת את אחד המשפטים שלה שאני הכי אוהבת: ״אל תחטטי״. אין צורך לחטט בתוך הנפש או לנבור לעומק העבר, להזכר בכל מילה שאמא או אבא שלי אמרו ובכל רגש שעלה בי באותו רגע. זה אפשרי, אבל זה לא הכרחי. מה שבעיקר צריך ברגעים האלה זה לדעת שעולה בי משהו עמוק מהעבר והוא לא קשור לבעלי. הוא, מה שנקרא, היה רק ה״שליח״ הטוב שעזר לאותם דברים עמוקים לצוף, ועכשיו עבודת התיקון היא עליי. 

איך מתקנים?

ימימה אומרת שברגע הזה, אותו רגע שכל כך מפעיל אותי רגשית, אני פוגשת את ה״עומס״ שלי. את הקולות הפנימיים שלי שמנהלים אותי. בדיוק כמו בדוגמא למעלה: העומס שלי הגיע בצורת עייפות, תסכול, עצבים, תחושה שמבקרים אותי כל הזמן למרות שזה לא נכון, לא כל הזמן. ברגע הזה, אני נדרשת להפריד בין האור והעומס. יש אור. יש דברים טובים בי, בבעלי, בזוגיות שלנו, בבית שלנו. היו דברים טובים גם בילדותי, יש דברים טובים בבת המתוקה שלי ששרטה לי את הלחי. לעומת זאת, יש גם את העומס. יש את מה שמפריע לי כרגע לראות את הטוב ואיתו נתמודד ונטפל בו לאט-לאט, בחכמה, מתוך כבוד ורצון לבנות, לא להרוס. אבל לא עכשיו. לא כשאני עמוסה וסוערת. לא כשאני עייפה ו״שרוטה״ בלחי ואולי גם קצת בנפש. יותר מאוחר, אחרי שקצת נשמתי, נרגעתי, הפרדתי בין המקומות העמוסים והמוארים בתוכי.

ככה אפשר לבנות בית.

ככה בונים את ירושלים.

בעצם, מסתבר שכדי לבנות ולאחד, לפעמים צריך לדעת להפריד ולהפרד מקולות מהעבר שכבר לא משרתים אותי יותר. 

יום ירושלים שמח, ושנזכה לאחדות אמיתית בביתנו ובעמנו.