הייתי צריך להגיע ל-143 קילו כדי להבין שהנפש שלי לא פראיירית

המוזיקאי והיוצר חנן בן ארי שר בשירו "איזון": "הנפש לא פראיירית, ואת מה שחשבת שחסכת, ברבות השנים היא תגבה ממך עם ריבית של משכנתא". 

נדמה לי שחנן מדייק במשפט אחד משהו עמוק ויסודי. כל דבר שאנחנו עושים מצריך איזון, משקל ומידה. אכילה היא פעולה נפלאה והכרחית, השאלה היא כמה, מתי ולמה. שינה גם היא הכרחית, השאלה היא באיזו מידה.

קנאה היא הכרחית למי שאוהב. מי שאוהב ולא מקנא אפילו במעט, הרי שאהבתו אינה אהבה. אך מה לגבי קנאה שעברה את מידתה? 

פחד הוא ודאי רגש הכרחי שמייצר זהירות ויראה, אך מה לגבי פחד שעבר את גבולו, הפך לחרדה ושיתק את האדם? ומן הצד השני, אם האדם אינו מפחד בכלל, האם זה מעיד על איזון? ומה יגרום לו להיזהר למשל מסכנות?

עבודה היא דבר הכרחי, במידה. מאכלים מתוקים הם כיפיים וטעימים, במידה. יצר ההרפתקנות הוא נפלא, במידה. האם יש תחום שאיננו זקוקים בו למידה ואיזון? 

אנחנו פותחים את המים החמים במקלחת ומיד מאזנים עם קרים. 

אפשר אפילו לומר שהאמנות הגדולה של החיים היא מציאת המידה הנכונה. 

ועל כך בדיוק כותב חנן בן ארי, ומזכיר לנו את ההפסדים הכרוכים בחיים לא מאוזנים, כי "הנפש לא פראיירית". אתה תשלם בריבית דריבית על חוסר איזון בחיים. אם תאכל יותר מדי – תחלה. אם תדאג יותר מדי – תחלה. אם תעשן יותר מדי – תחלה. 

את התובנה הזו למדתי על עצמי ובשרי. לקח לי זמן להבין שהכעס שלי קשור לחוסר איזון בחיי. לקח לי זמן לנסח לעצמי מפורשות שאני עובד יותר מדי, אוכל יותר מדי, כותב בשעות הלילה ולכן ישן מעט מדי. לקח לי זמן להכיר בכך שאני משקיע יותר מדי באחרים ופחות מדי בעצמי. מצאתי את עצמי כועס ומותש, מותש וכועס - כועס על ילדותיי, כי הן אינן עוזרות לי מספיק, ו"למה אני צריך לעשות הכל בבית הזה?", כשכל הבעיה הייתה בחוסר היכולת שלי להאציל סמכויות. מצאתי את עצמי כועס על אנשים קרובים, כי הם לא מכבדים אותי, כשבעצם, רגע, משה, אתה בעצמך לא מכבד את הגוף שלך ואת הצרכים שלו!   

והגוף אמר את דברו. הגעתי למשקל של 143 קילו וחליתי בסוכרת. שנים של ניסיונות לרזות הובילו אותי להחלטה שסותרת את כל תפיסות עולמי, החלטה שהיא כשלעצמה לא מאוזנת: לעבור ניתוח לקיצור קיבה. כך השלתי ארבעים וחמישה קילו ממשקלי והסוכרת נעלמה. אבל, איזון הוא עבודה קשה ומפרכת לאדם כמוני. הניתוח רק הראה לי שישנם תחומים נוספים שבהם אני נדרש לאזן: למדתי להפסיק לְרַצּוֹת ולהתחיל להגיד: "לא", "אני לא יכול", "תצטרך להמתין"... חושבים שזה קל? כל אחד והשיעורים שלו בחיים...   

המזל שלי היה ועודנו – העיסוק שלי באנשים. אני אוהב אנשים. אני מרצה על רעיונות שאני מאמין בהם, והקהל מתעצם. אני מאמן ומטפל ביחידים ובזוגות, וב"ה חייהם של רבים משתנים לטובה. אני כותב ספרים ומקבל מאות תגובות בחודש מקוראים. למה מזל? כי אני אדם שמח, שמח בחלקי ועסוק בהשפעה ובשליחות חשובה. 

אבל, גם השליח צריך לישון, לנוח ולשמוח בחיק הטבע ובחיק משפחתו. כולנו זקוקים למידה. לאיזון.

ומה לגבי הכעס? מה האיזון שלו?

פעמים רבות המושג המופשט איזון קשור ישירות לכעס. כעס נגרם בגלל חוסר איזון וגם גורם לאיבוד האיזון הנפשי, לעיתים לשעות, לעיתים לימים, חודשים ואף שנים. לא פעם יש לו ביטוי בהתנהגות בלתי הולמת. בשעת כעס, אנו נוטים לומר ולעשות דברים שאחר כך נצטער עליהם. 

כעס, בדומה לרגשות אחרים כמו אהבה, פחד, תסכול, קנאה או געגוע, הוא רגש טבעי ועל כך אין עוררין. אין אדם שלא חווה את מנעד הרגשות הללו בחייו וכל אחד מהרגשות הללו מהווה חלק אינטגרלי וחשוב בחיינו. 

לכן אין לנו עניין להעלים לגמרי או "לתקן" את הכעס, שכן אין מדובר ב"קלקול". יש לנו עניין ללמוד לאזן אותו ולעבוד איתו ב"מידה" הנכונה. ובמילים אחרות - אם כעס דומה לאש, אזי השאלה היא באיזו מידה השתמשת בה; האם בצורה מדודה כפי שנוהגים בחימום הבית, או שמא ללא מידה וללא גבול עד שהיא שרפה אותך ואת הבית?

אז האם אפשר להיות חופשי, בלי לעשות כל מה שבא לי? להתבגר, ולהשאר טוטאלי? להתאבד על החלום באופן רציונאלי?

כניראה שכן, וזאת כל התורה.