קב"ט הגליל העליון: "כולנו רוצים לחזור הביתה"

עד לא מזמן, הגליל העליון היה בירת הצימרים של ישראל, חבל פסטורלי וקסום שאליו ברחנו כדי להרגיש בחו"ל בלי לצאת מהארץ. אבל בשנה האחרונה, כמובן, קשה למצוא פסטורליה באיזור הזה. אלפי רקטות, טילים כלי טיס בלתי מאוישים ואיומים נוספים שהמטיר ארגון חיזבאללה על יישובי הצפון, הפכו את הגליל העליון, בדגש על היישובים סמוכי הגדר, לזירת קרב של ממש.

מי שחווה על בשרו את המצב הנתון, יחד עם התושבים שנותרו באזור, הוא דותן רוכמן, קב"ט המועצה האזורית הגליל העליון, האחראי על הביטחון השוטף בלא פחות מ-29 יישובים מזה כ-4 שנים, בגבולות גזרה הכוללים את קיבוץ סאסא שבצפון, דרך קיבוץ שניר ממזרח ועד לקיבוץ קדרים מדרום.

בראיון מיוחד עימו עבור VLU מספר רוכמן את אשר על ליבו: "חווינו כאן במשך לא מעט שנים מציאות בלתי נתפסת. כתושב קיבוץ יפתח, מחבלי כוחות רדואן היו רחוקים אולי 500 או 600 מטרים מאיתנו. החיכוך מולם היה על בסיס יום-יומי. היינו רואים להם ממש את 'הלבן של העיניים'. למעשה, סדרי הכוחות שהיו כאן אל מול האיום הזה היו מעטים, וזאת בלשון המעטה. אני רק יכול לומר שעצם זה שלא התרחש כאן אסון כפי שחווינו לצערנו בדרום, זהו נס גדול".

אפשר לומר שחזיתם לאן הדברים ידרדרו?

"אומר זאת כך. כבר בבוקר השביעי באוקטובר, בשעה 07:20, החלטתי על דעת עצמי לפנות את המשפחה שלי מהקיבוץ. עשיתי זאת מתוך ההיכרות עם גודל האיום. במשך הרבה מאוד שנים היו כאן תושבים ששמעו רעשים של חפירות. היה ברור לנו שיש איום של תת-קרקע, יחד עם היכולת של מחבלי חיזבאללה להגיע בקלות עד לגבול".

"אור בקצה המנהרה"

הוא בן 46, נשוי ואב לשלושה ילדים. החל 'מהשבת השחורה' פונה יחד עם משפחתו לקיבוץ גינוסר שבכנרת ומדצמבר אשתקד, עבר להתגורר בדירה חלופית בקיבוץ איילת השחר, כשבפועל את מרבית זמנו העביר בעיקר בין יישובי הגליל המטווחים.

דותן עם משפחתו

"עברנו שנה מורכבת מכל הבחינות, שנת התשה שדרשה מאיתנו הרבה מאוד תעצומות נפש", מספר רוכמן תוך התייחסות לשגרת החירום שנכפתה עליו ועל חבריו מכיתות הכוננות, קב"טים ואנשי כוחות הביטחון. "כל אחד מאיתנו נלחם באמת ובתמים על הבית. המשמעות היא להיות זמין 24/7 לכל קריאה, להגיע לנקודות הנפילות ולתפעל את האירועים באופן מיידי. מעבר לכך, העומס הנפשי על המשפחות שלנו הוא קושי בפני עצמו. לא פעם לוחמים בכיתות כוננות היו מעדיפים לעמוד בשמירה בש.ג. מאשר לצאת הביתה למשפחה, שכן אתה חוזר לבית מלון ולסיר לחץ שלם מצד האישה והילדים, כזה שלא פעם מפר את כל האיזון המשפחתי. לחשוב שזוהי המציאות שלנו מזה למעלה משנה, זה מטורף לחלוטין".

מרגישים רוחות של שינוי בחודש האחרון?

"לשמחתנו, מאז מתקפת הביפרים המוצלחת, יש אופק חיובי. כמובן שאף אחד לא יודע מה יוליד יום, אבל אפשר לומר שנדלק עבורנו אור בקצה המנהרה. ברור לכולנו שזוהי רק ההתחלה ושעוד יידרשו לנו ימים מורכבים. אנחנו מבינים גם שנידרש מתישהו לחזור וליישב את היישובים והקהילות. זוהי מלחמה אמיתית על הבית במלוא מובן המילה".

נותנים לצה"ל לנצח?

"על צה"ל אנחנו סומכים בעיניים עצומות. השאלה הגדולה היא מה יהיה לאחר מכן. זה המבחן הגדול של מקבלי ההחלטות, כך שידעו להכריע את המצב הקיים. כולנו זוכרים את האוהל שחששו להזיז, ומאז לאן הגענו. האם נוכל להחזיר את הילדים שלנו בבטחה? אף אחד מאיתנו לא יהיה מוכן לחזור למציאות שקדמה לשביעי באוקטובר. בסוף, עלינו לשכנע אנשים לחזור לחזית. הגדר של קיבוץ משגב עם למשל היא גדר הגבול. מלכיה מרוחקת 200 מטרים מהגדר. ללא תחושת ביטחון, אי אפשר יהיה להחזיר לכאן את התושבים".

מה לגבי עבודת השיקום?

"יש הרבה מאוד נזקים, חלקם כתוצאה גם מהעבודה של צה"ל. בכל זאת, טנק שעובר בשבילי קיבוץ מותיר אחריו סימנים... יחד עם זאת, כשהתותחים רועמים, קצת קשה להתרכז במחשבות קדימה. מה שבטוח, היישובים כאן יידרשו לתקופה מאסיבית של שיקום, במיוחד היישובים סמוכי הגדר".

איפה נראה את הגליל בעוד שנה מהיום?

"אף אחד לא יכול להשיב על השאלה הזו. אנחנו יודעים דבר אחד - כולנו רוצים לחזור. ואחרי שאמרתי את זה, יש גם גבול לכל תעלול. הוכחנו שאנחנו חזקים ומסוגלים להתמודד מול כל איום. כעת, אנחנו זקוקים למדינה שתעמוד מאחורינו ותספק לנו ביטחון, תוך ידיעה שדואגים לנו גם הרבה מעבר לגדר. ברגע שזה יקרה ויתנו לנו אופק, הכל יסתדר. אין לי ספק שהאזור שלנו יחזור לשגשג ולפרוח".