מה היה הטריגר שהוליד את מסע ההסברה היהודי הבינלאומי הראשון?

מאז הטבח שהתחולל בשמחת תורה, ניצבת ישראל, לצד המערכה הצבאית, גם בפני מערכה על התודעה. הסברה ושכנוע מול מדינות העולם מעניקים לישראל לגיטימציה בינלאומית, תמיכה צבאית, והפעלת לחץ מדיני על אויביה. מול גל אנטי ישראלי בעולם, ואף אנטישמי לעיתים קרובות, התגייסו אושיות רשת, קופירייטרים, שחקנים, ויוצרים, כדי להשיב מלחמה במערכה הזו. לא רק יהודי ישראל, אלא גם יהודים רבים בעולם, שבימים כתיקונם חלקם אף מבקרים את ישראל במספר סוגיות – רבים מהם התייצבו הפעם לצד ישראל באופן נחרץ, נוכח הזוועה שהתבצעה בשמחת תורה.

רשת הקשרים הענפה והערבות ההדדית בין יהודים ברחבי העולם אינה ברורה מאליה, ולא נבנתה ביום אחד. הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה יצאו יהודים למסע הסברה בסדר גודל בינלאומי למען אחיהם, התרחשה לפני כ-180 שנה, בעקבות אירועי הזוועה שנודעו בשם 'עלילת דמשק'.

בימים שקדמו לעלילת הדם הזו, חיו היהודים בדמשק ברווחה יחסית. "מצבם של היהודים בדמשק בעת ההיא היה טוב במיוחד", מספר נוסע נוצרי שביקר שם ב-1821, "יועצו של הפחה היה אחד מבני אומתם, והם נהנו מחופש גמור ומחסותו". בעיר דמשק הייתה קהילה יהודית משגשגת, ובראשה עמדו רבנים, חכמים, סוחרים ואנשי מעשה. אולם, הכל התהפך בבת אחת, בשנת 1840, כשבוקר אחד נעלם נזיר צרפתי-נוצרי בשם האב תומאסו, יחד עם משרתו המוסלמי. הנוצרים שבעיר הקימו רעש גדול, ופנו לקונסול הצרפתי הנוצרי, שהיטה להם אוזן. סביב חוסר הוודאות בנוגע להיעלמות המסתורית, העלו חורשי רעה מהאוב את עלילת הדם על היהודים, שהייתה מקובלת בימי הביניים בארצות נוצריות – שיהודים רוצחים נוצרים ועושים מדמם מצות. הנזיר שנעלם היה סוחר שהיה מעורב בעסקים מפוקפקים, והיה הגיוני לשער שהיעלמותו קשורה בהסתבכות עסקית. אף על פי כן, הקונסול הצרפתי, שהיה נגוע ברשעות ואנטישמיות, קידם דווקא את גרסת עלילת הדם, ומושלי העיר המוסלמים אימצו אותה ופעלו בהתאם.

הרשויות אסרו וכלאו רבים מיהודי העיר, גברים, נשים וטף, ודרשו מהם תשובות על מיקומו של הנזיר הנוצרי. בראש העצורים היו שבעה חכמים ממנהיגי הקהילה. בחדרי החקירות השתמשו החוקרים בעינויים מסמרי שיער. לבסוף, אחרי עינויים קשים, הצליחו החוקרים לשבור את רוחו של משה אבולעפיה – רב צעיר לימים, שלא עמד בסבל הנורא, והפך לעד מפתח בחקירה. הוא התאסלם ונעשה לשמואל אפנדי, והעליל עלילות על חכמי הקהילה, שביססו את החשדות נגדם. הוא טווה במוחו סיפור שקרי לחלוטין על האופן שבו זממו וביצעו חכמי הקהילה את הרצח, וגם שיקר והמציא שבתלמוד מצווים היהודים על כל אותם מעשים שמייחסים להם האנטישמים. "סוד בישראל שלא יימסר אלא מפה לאוזן", הוא העיד נגד מנהיג הקהילה, "[...], שצריך להניח דם ערל הרוג במצה שאופים בערב פסח אחר חצות".

בעקבות הלשנותיו השקריות הגבירו החוקרים את החקירות נגד שאר חכמי הקהילה, ובראשם רבי יעקב ענתבי, ראש הקהילה, 'החכם באשי', שעמד בייסורים קשים ולא נשברה רוחו. "וקול זעקתי גדולה ומרה, עד שנפלתי כפגר מת לעיני כל העם הרב שהיה שם". כך הוא כתב מאוחר יותר באגרת ארוכה למשה מונטפיורי, שבה הוא מתאר בפירוט מצמית את העוול ואת העינויים שעברו הנחקרים.

מושל העיר ניסה למנוע דליפה של המתרחש בתחומו החוצה, אולם מידע הצליח להסתנן והתפשט בעולם. השמועות הכו בהלם את היהודים ואת הציבור האירופאי בכללותו. מחד, הוא עורר גל אנטישמי אפל ביבשת. מסתבר שאפילו באירופה של 'עידן הנאורות' עדיין היו מי שהאמינו באותן אגדות חשוכות מימי הביניים. אחרים גילו אדישות כלפי גורלם של יהודים המצויים הרחק מתחומם. מאידך, עוררו השמועות זעזוע וגינויים מצד שרים וממשלות. יותר מכל, עורר האירוע הזה יהודים רבים להתגייס למען אחיהם ולפעול כפי כוחם כדי להפסיק את החקירה השקרית והעינויים.

הלכי הרוח האנטישמיים ברחובות גרמו אמנם ליהודים רבים להימנע מלהשמיע את קולם, מתוך חשש לשלומם ומעמדם. למרות זאת, היו כאלה שגילו אומץ רב ונכונות לקחת סיכון על עצמם. המשורר היינריך היינה, אחד הכותבים הכי חריפים וחדים במאה ה-19, יהודי-גרמני ששהה בפריז באותם ימים, בלט בקולו הרם נגד עלילת הדם. אף על פי שהיה רחוק ביום-יום מהקהילה היהודית ומהיהדות, השמועות מדמשק והאדישות של הציבור הצרפתי הוציאו אותו מכליו. לא רק נגד הצרפתים והנוצרים יצא קצפו, אלא גם נגד יהודי צרפת שלא עשו מספיק לטעמו. הוא הפנה את חיציו אל עבר יהודים בעלי השפעה, שמהם ציפה לעשות מעשה, לדוגמא, נבחר ציבור יהודי בשם בונם פולד. "כי בעת אשר הקונסול הצרפתי היושב בסוריה הסית את המשחיתים להרוג ולאבד ולחנוק את היהודים האומללים", הוא כותב בזעם, "יושב האדון פולד בבית הנבחרים, וענוותנותו גדולה מענוותנותו של הלל, וברוח שוקטה ידרוש על עסקי ממונות ועל ענייני ריבית ובתי שולחנים".

גם מעבר לאוקיינוס האטלנטי, בארצות הברית, היו היהודים נתונים במבוכה. מעמדם המעורער הקשה עליהם להשמיע קול, ודחה את תגובתם, אך, גם הם בסופו של דבר, נתנו יד למאבק לפי יכולתם. בצעד פורץ דרך, 15,000 יהודים אמריקאים הפגינו בשש ערים בארצות הברית כדי לתמוך בעמיתיהם הסורים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יהודים אמריקאים עסקו בהסברה פוליטית לקהילות יהודיות במצוקה. "עבור היהודים, פרשת דמשק הייתה נקודת הפתיחה לפוליטיקה יהודית מודרנית בקנה מידה בינלאומי", כותבת ההיסטוריונית חסיה דינר, "[...] יהודי ארצות הברית, בעיתוניהם ובעצרות המוניות שכינסו, הודיעו לבני דתם בצרפת ובאנגליה, כי מעתה יש לראות גם בהם שחקנים בזירת הדיפלומטיה היהודית העולמית". יהודי אמריקה עודדו את הנשיא ואן ביורן לנקוט בפעולה רשמית, ובסופו של דבר, הקונסול האמריקני במצרים הביע את מחאתם.

ההשפעה הגדולה ביותר נודעה לנדבנים יהודים שחיו במעצמות הגדולות – אדולף כרמייה ורוטשילד בצרפת, ומשה מונטפיורי באנגליה. "וכשהיה השר מונטפיורי בן תשעים\", נכתב בפזמון הידוע של חיים חפר, "אמרו לו: "תעלה, כי שם למעלה מבקשים"\ שאל אותם השר: "הגידו איך אוכל?\ איך עלילת הדם בדמשק תבוטל?\ הלא צריך ללכת לפחה הנבזה\ ל'גיד לו: תתבייש ואיך מרשים דבר כזה". הפחה המוזכר בשיר הוא הפחה של מצרים, שדמשק הייתה תחת שלטונו, ובכוחו היה לבטל את הגזרה, ולכן מאמצי השכנוע התנקזו אליו. בלונדון כינס מונטפיורי אספה גדולה של ראשי הקהילה היהודית, ואלה פנו במכתב אל הרשויות האנגליות שיפעלו למען יהודי דמשק ויפעילו לחץ על הפחה המצרי. "האספה שמעה ביגון ובדאבון לבב", נכתב בהצהרה שהם נתנו, "כי זה מקרוב קמה לתחייה בארץ הקדם העלילה הנתעבה, עלילת-דם, זאת העלילה אשר נתנה תואנה בימי הבינים להרוג ולבוז את היהודים, [...] בגלל העלילה הנתעבה הזאת נאסרו יהודים רבים זקנים ונערים בכלא בדמשק וברודוס, ורבים מהם עוּנו באכזריות רצח עד כי מתו מעצמת מכאוביהם, ואחרים נדונו למיתה וגם הוצאו להורג על פי עדות שקר ועל פי הודאות אנוסות; – לכן מבקשת האספה מאת ממשלות אנגליה, צרפת ואוסטריה לדרוש מאת ממשלת הארץ, אשר בה נעשו השערוריות האלה, לחדול הָרֵעַ [...]".

מונטפיורי נפגש עם שר החוץ האנגלי וגם עם המלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט. בתיאום עם הממשלה הבריטית הוא יצא לאלכסנדריה שבמצרים, ביחד עם אדולף כרמיה, נציג יהודי צרפת, ועמם משלחת של יהודים נוספים. באלכסנדריה התקבלו על ידי הקהילה היהודית בחום, ונפגשו עם הפחה של מצרים. "שמוע שמענו באירופה כי טפלו אשמות-שוא על יהודי דמשק, שהם נתיני ממשלתך", אמר לו מונטפיורי, "וכי ענוּ אותם בעינויים ובייסורים קשים למען הוצא מפיהם עדות אנוסה כנגד עצמם". בנאום ארוך גולל בפניו מונטפיורי את מה שמתרחש בדמשק על פי העדויות שהגיעו לידיו. אחרי כמה מפגשים נוספים, ולחץ בינלאומי שגייסו מונטפיורי וחבריו, הצליחו לשכנע את הפחה לשחרר את החפים מפשע, שאחרי חודשים של סבל ועינויים זכו מחדש בחירותם.

עלילת דמשק סימנה נקודת מפנה בתולדות ישראל. היא יצקה תוכן חדש ועוצמתי לרעיון העתיק של "כל ישראל ערבים זה לזה". הקשרים בין מזרח ומערב התהדקו ופעולות של פילנטרופיה, עזרה הדדית ותמיכה גשמית ורוחנית, הלכו והתרבו בין כל חלקי העם המפוזר. עיתונים יהודים בינלאומיים קמו כדי לחזק את ההשפעה וההתאגדות היהודית, וכן נוצרו ארגוני ערבות הדדית. אחד הביטויים לכך היה הקמת ארגון 'כל ישראל חברים', בידי אדולף כרמיה – ארגון שנועד להביא לשיקומם ושחרורם של יהודים בכל מקום שהם. ההתגייסות בימי עלילת דמשק יצרה רשת קשרים ותחושת שייכות ענפה, שהלכה והתחזקה עם השנים. את פירותיה הבשלים אנו רואים היום, כאשר יהודים רבים החיים בתפוצות, שמעולם לא חיו במדינת ישראל, או ראו עצמם קשורים אליה, נותנים את חלקם במאבק ההסברתי למען יהודים החיים בה.