השיעור שלמדנו מהטנקיסטים בכפר-עזה, שחזרו לקיבוץ לשתול את העץ שהחריבו במהלך הקרבות

הטבח בכפר עזה, בחסות ירי רקטות מסיבי מהרצועה, היה אחד האירועים המחרידים שפתחו את מלחמת חרבות ברזל. לפנות בוקר, מאות מחבלים נכנסו לקיבוץ וזרעו הרס, חורבן, מוות ושכול. בשעות הבוקר הגיעו כוחות צבא שהוקפצו לאזור, והחלו בקרב קשה עם המחבלים שהיו פזורים בקיבוץ, עד להכרעתו הסופית כיממה אחרי כן. במהלך הלחימה על הקיבוץ נכנסו אליו גם כוחות שריון, על מנת להכריע את המחבלים שעוד הסתתרו בפנים. הלחימה הייתה כרוכה באופן בלתי נמנע בפגיעה בגדרות, עצים ובתים שהיו ביישוב. בסיפור מרגש שהביא העיתונאי אלמוג בוקר שלשום, הוא מספר, כי טנקיסטים, שבמהלך הלחימה דרסו עץ בכפר עזה, חזרו לאותה נקודה מספר ימים מאוחר יותר, ונטעו עץ תפוזים במקום האחד שנפל.

סיפור זה מהדהד את אחת הפרשיות בתורה העוסקות בדיני מלחמה. בספר דברים ישנה הלכה שיש לקיים בעת שמקיימים מצור נגד האויב:

"כִּֽי-תָצ֣וּר אֶל-עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתׇפְשָׂ֗הּ לֹֽא-תַשְׁחִ֤ית אֶת-עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר".

גם בעת מצור, מדגישה התורה, יש להתחשב בעצי פרי, שהם מקור החיים עבור האדם. מפסוקים אלה גזרו באופן כללי את האיסור להשחית כל דבר – ומכאן "בל תשחית" על כל מעשה ידי הטבע והאדם. שהרי, אם במלחמה יש להיזהר על כבודם של עצי הפרי, קל וחומר בימי שלום. הנימוק המובא בתורה לאיסור זה מוצג במילים הידועות "כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה" – שבימינו נהוג להשתמש בו כדי לציין שהאדם משול לעץ ודומה לו בכמה דרכים. עם זאת, הכוונה הפשוטה של המילים צריכה להקרא בנימת שאלה: כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור? האם עצי הפרי האלה הם בני אדם הנלחמים בכם? מאחר שלא, אסור להרוס אותם. חכמים מדגישים, אמנם, שאין איסור מוחלט להשתמש בעץ פרי בעת מצור, ושאם יש צורך מבצעי בכך יש להשתמש גם בו, אלא שעדיף להשתמש בעצי סרק לפני כן אם ניתן. אבל המסר הוא ברור – גם בשעת מלחמה יש לחשוב על החיים שפורחים ומשגשגים סביבנו.

רעיון דומה לזה מובע בקטע יפה שכתבה לאה גולדברג על מלחמה, מנקודת מבטו של משורר:

"המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא [...] כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי  גם לו, לאדם, לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם".

המלחמה נועדה לשרת את החיים ולא להפך. במסורת היהודית זהו ההבדל שבין עשיו, שנאמר עליו "על חרבך תחיה", ובין יעקב, שהמלחמה הייתה אצלו אמצעי לשעת חירום, ואשר ידע להשתמש בו היטב (ואף קרוי 'ישראל' על שם המאבק שלו עם המלאך), אבל לא זה היה עיקר המהות שלו. במסורת המערבית זה היה ההבדל בין אתונה לספרטה. אתונה – ערש התרבות, הדמוקרטיה והיצירה המערבית, שידעה להילחם על חירותה בשעת הצורך, לעומת ספרטה, ששעבדה את כל המערכת המדינית והחברתית שלה לשם תרבות של מלחמה מתמדת. זה המסר של התורה, שמורה לנו אפילו בעת מלחמה לזכור את ערכו של עץ פרי ולא להשחיתו. וזה גם המסר של הטנקיסטים, שזכרו לשוב ולשתול מחדש את עץ התפוזים.