לאור תקרית הנוסעים הישראלים ברוסיה - איך משיבים לעלילות דם נוסח משפט בייליס?

המצוד אחר הנוסעים הישראלים שהגיעו לדגאסטן בשבוע שעבר, היה נהפך, קרוב לוודאי, לפוגרום, לולא התערבות הרשויות הרוסיות. לא די שאירועי ה-7.10 הציפו בזיכרון הקולקטיבי פוגרומים שהתבצעו על אדמת רוסיה, כפרעות קישינב וסופות בנגב, אלא שכמעט קיבלנו שידור חוזר על אדמת אותה הארץ עצמה. אולם, בניגוד לעבר, הפעם הקרמלין והמשטרה הרוסית, בלחץ של מדינת ישראל, הגנו על הישראלים שהגיעו בטיסה, ומנעו את הפגיעה בהם (גם אם באיחור תמוה). זאת בניגוד למה שהיה אז, כשהמשטרה והרשויות עמדו מנגד, ולעיתים אף התגייסו להפצת העלילה. משפטו של מנדל בייליס הוא דוגמה היסטורית מפורמת לעלילה כזו.  

הרקע למשפט בייליס דומה לזה של עלילות דם אחרות בהיסטוריה: נער נוצרי נרצח בנסיבות מסתוריות, ומיד קופץ ההמון ומייחס את הרצח ליהודים, המשתמשים בדמם של ילדים נוצרים למטרת פולחן אפלה. מה שייחד את משפט בייליס היה העובדה שהעלילה לא נטוותה רק בתוך הדמיון הפרוע של ההמון, אלא עברה עיבוד ועריכה באופן "פורמלי" על ידי שרים, יועצים, שופטים, שוטרים, ואף הגיעה עד לשכתו של הצאר ניקולאי השני, העומד בראש האימפריה הרוסית. בכתב האישום מטעם הרשויות נכתב:

"נאשם מנחם מנדל בן טוביה בייליס [...], שבכוונה-תחילה, ובהשפעת אמונות דתיות ולשם מטרות פולחן, רצח את הנער אנדריי יושצ'ינסקי".

בעלילות הדם שהיו בעבר – והיו כמה מאות בהיסטוריה של אירופה – נתפס, כאמור, לעלילת הדם המון העם, ולכל היותר גם השלטונות המקומיים. אך, עד למשפט בייליס לא היה כדבר הזה, שגם השלטון המרכזי לוקח חלק בבניית העלילה וב"ביסוסה". השלטון אף גייס אנשי מדע שיעניקו "ביסוס מדעי" לעלילה הזו. "היסוד הפסיכולוגי לרצח", העיד במשפט "מלומד" אחד מאוניברסיטת קייב, "מסוג הרצח של יושצ'ינסקי, הוא שנאה גזעית, או מסע הנקם של בני יעקב נגד בני גזע אחר...".

מנגד, מה שעוד מייחד פרשייה זו, הוא שבניגוד למרבית עלילות הדם בעבר, הפעם הייתה תגובת נגד חריפה ותקיפה מצד היהודים. אנשי ציבור, פרקליטים ועיתונאים התייצבו לצדו של בייליס בכל העוצמה שניתנה להם, והגיבו להאשמות בתעוזה רבה. אחד הדוברים החריפים שעמד לצד בייליס היה הרב אברהם חן, חסיד חב"ד ופעיל ציוני, שעתיד לעלות לארץ ישראל ולכהן כרב שכונה בירושלים. הרב חן כתב חיבור קצר בשם 'היהדות והדם', שבו הוא מפריך את טענות העלילה, בדרך מקורית ומעניינת. החיבור אינו עוסק רק בסוגיה הקונקרטית של משפט בייליס, אלא יש בו הערות ותובנות כלליות לגבי התמודדות עם אנטישמיות, שרלוונטיות לכל מקום ולכל זמן.

"כלום חייבת היהדות להשיב על עלילת הדם?", כך הוא פותח את החיבור. הוא טוען, שבעלילות הדם נגד היהודים, מתהפך סדר הבירור הרגיל. במקום שחובת ההוכחה תהיה על המאשים, מטילים את חובת ההוכחה על הנאשם, שיוכיח שלא עשה את מה שמייחסים לו. "להציג תביעות כאלו כלפי הנאשם הרי זוהי – למצער – ברבריות". בנוסף, טוען הרב חן, עצם הניסיון להשיב על עלילת הדם, כבר יש בו עלבון כלפי היהדות והיהודים. כי עצם הדיון בשקר הזה, מעמיד אותו כאפשרות ריאלית בעולם, שיש בכלל טעם לדון בה. "כל דיבור על תופעות אלו, הנפש היפה מבחינה בו חילול [...] כל דיבור עליה יוצר רושם כאילו השקר המוחלט עד לאין ביטוי ירד ממעלתו והועמד על דרגת אי-אמת רגילה ושקר יום-יומי".

מול שקר כזה היה מוטב להחריש, ואף על פי כן, "להשאיר את העלילה באין מענה אסור. להחריש אי אפשר, וגם לעבור ממנה לסדר היום לא יתכן". הנסיבות דורשות מענה. בייליס עומד למשפט. "אבל איך לענות ומה לענות?", שואל הרב חן. לפני שהוא משיב על כך הוא מסביר איך אין לענות. הוא מביא דוגמאות בהן רבנים ומנהיגים הוציאו הצהרה רשמית לפיה מעולם לא שמעו ולא ראו דבר מעין זה במקורות היהדות ובמציאות. במקום שלילה מוחלטת של עצם האפשרות של קיום התופעה, מסתפקים המנהיגים הללו בהצהרה "לא ראינו ולא שמענו". הצהרה, שעל פי הרב חן, היא ענווה שאינה במקומה. כך הוא כותב נגדם:

"העם שמצא ראשונה את האלוהים, את אמת המוסר, המידות העליונות ובינת הצדק, מטיחים בפניו עלילה נתעבת ברצח נורא של נער חף מפשע. ואתם, עבדי הקדוש ברוך הוא, במקום לפרוץ בזעקת כאב על הנפש הלאומית בעלבונה, אתם מחברים 'ניירות' (כלומר 'ניירות עמדה', הצהרות). במקום התקוממות מובנת של המצפון למראה רמיסת האמת והקדושה, כותבים 'הכחשות'...".

בביקורת הזו כבר מקופל המענה הראוי לפי הרב חן. לא מענה מצומצם כלפי המקרה הקונקרטי שמדובר בו, אלא מענה כללי ומקיף, שיראה לעולם את מהות היהדות. "מלחמת הנצח בין יעקב-ישראל לבין שטן האנטישמיות נמשכת עד עלות השחר, עד הופעת קרני האור הראשונות של שמש העולם". לצד ההתמודדות עם האשמות הכזב בין כותלי בית המשפט, טוען הרב, יש להציג לעולם תמונה מלאה של היהדות, ושל הבשורה שלה – הבשורה הגדולה של "לא תרצח" ושל ערך החיים של האדם הנברא בצלם.

המשך החיבור מוקדש לעיון במקורות, כדי להדגים מעט את סלידתה של היהדות מרצח ומדם, ואת קדושת החיים שבישרה לעולם. הוא מביא, למשל, את האיסור לבנות מזבח במקדש מאבנים שנגזזו על ידי מתכת, "שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם", הוא מצטט את המדרש. הוא מעניק לדברים פירוש נרחב: "כמה מזבחות חברתיים, מדיניים, אפילו מדעיים-טהורים מוצבים על גויות ודם" – ומדבר זה היהדות מבקשת למנוע את האנושות. "האין דין סמלי זה", הוא מוסיף, "סתירה שאין קולעת וחזקה הימנה כנגד עלילת הדמים?". כך הוא הולך ומוסיף מקורות רבים מהם עולה, כי אף על פי שהיהדות מכירה בחובה להילחם באויב הקם להורגך בעת הצורך, היא רחוקה מזרח ממערב מפולחן הרצח, ואף הייתה מהדתות הקדומות ביותר שהתנגדו לכל דבר מסוג זה. כפי שהוא מסכם:

"דיוקנה הרוחני של היהדות, אי אפשר שלא יציג את הדיבה המתועבת כדוגמה לערכן של כל העלילות והדיבות אשר דבקו ביהודים כאומה. פתחו את ספרי אמונתנו, תורתנו ומנהגינו, את ספרי הקבלה והחסידות, וידע העולם: – מי סוגד לפולחן הדמים וסבל אנוש – כלום אנו או צרנו המעלילים עלינו...".

אחרי משפט שנמשך 32 חודשים - 3 שנים של ייסורים וחרדות, זוכה בייליס סוף סוף. פרקליטיו ניהלו את המשפט בתחכום רב, חשפו את שקריהם של המעלילים ועדי השקר, ואף עשו צחוק מטיעוניהם הסותרים והמגוחכים. גם דבריו של הרב חן היכו גלים. הוא אף נפגש עם פרקליטו של בייליס, ונחשב לאחד הגורמים שהובילו לזיכוי הצודק. אולם, חשיבות דבריו אינה נכונה רק לשעתם. כל עוד ישנה אנטישמיות בעולם, תובנותיו ימשיכו להדהד ולהיות רלוונטיות בכל דור ודור.