המהפכה בסוריה גורמת להרגיש שהכל קורס. האם זה מתקרב אלינו?

שאלה:

מלחיץ אותי נורא מה שקורה באזורנו. תוך כמה ימים משתנה כל הסביבה. דיברו על שבע חזיתות? הולכות להיות לנו עשרות חזיתות צמודות גדר! כל פלג בסוריה עלול להפוך לחזית. ומי יודע מה יהיה בגבול הארוך עם ירדן? בלבנון העניין לא סגור, מצרים ללא יציבות כלכלית יכולה גם כן לקרוס לשבטים, לא יהיה אפילו עם מי לדבר. בדקתי, ויש לי זכאות לדרכון אירופאי. האם כדאי להוציא דרכון כזה, ליתר בטחון?

תשובה:

אם הדרכון האירופאי ירגיע אותך, זו עיקר התועלת שלו. מי יודע כמה טוב יהיה ליהודים באירופה ובמקומות אחרים... אבל עדיף לעשות מה שצריך כאן, ונדמה לי שבניגוד לשאלתך, מצבנו בעיקר השתפר לאחרונה. אסביר.

את התחושה הזו אני שואב מהיגיון תנ"כי שמופיע בספר עמוס, המדבר על תקופה רבת זעזועים, רעידת אדמה, כפשוטה או כמדרשה. ההסבר שלו לזעזועים הוא שיש שתיקה ארוכה כנגד הרוע, אבל כשתתמלא הסאה ולא יישאר עוד כוח הכלה, יצטרך להגיע לעולם סדר חדש, והוא יבוא בזעזועים גדולים ומהירים. הספר מתאר את המשברים הגדולים והכרתת הרוע, ובסופו הוא מגיע לתיאור אוטופי של שלום, שלווה ושגשוג בישראל. הוא עוסק בתיקון המוסרי של עמו, זו מטרת נבואתו, אבל משום מה הוא נפתח בהכרתת הרוע שבמדינות מסביבנו. הוא מנבא על קריסת דמשק, קריסת עזה, קריסת צור, אדום, עמון ומואב, לפני שהוא מגיע לעסוק ביהודה וישראל. הוא משתמש בתיאור הסיבות לקריסת דמשק, עזה, צור וכו', כהקדמה למשבר שעלול לפקוד את ישראל אם לא יסיקו מסקנות מקריסת המדינות הללו.

דון יצחק אברבנאל בפירושו לספר עמוס שואל מדוע נמנו רק העמים האלו, והרי היו גם ממלכות גדולות כמו בבל, למשל, שקרסו, והיו אשור, מצרים, רומי, יון, פרס ומדי, מודלים עוצמתיים יותר שקרסו או יקרסו. והוא משיב שיש משמעות מיוחדת לשכנים הגובלים אתנו דווקא, צמודי הגדר, לממלכות המקיפות אותנו. מהן נוכל ללמוד יותר, כי זה קרוב וזה מוחשי. עמוס מנבא "על שלושה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו..." (עמוס א', ג') – כשיגיעו מים עד נפש, הכל יקרוס שם, וכדאי שתראו מה גרם לקריסתה. [אגב, הפסוקים הללו הפכו לחלק משיר שנכתב לחיזוק חיילי גולני בימי מלחמת יום כיפור, והיוו השראה לשירים שנכתבו בעקבות מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, על השחרור מעול שעבוד הסורים השולטים מההר על העמקים שלנו. למשל, "עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר, אך הם מאיימים על דמשק" שנכתב על הפגזות קיבוץ גדות, "מלכות החרמון", שנכתב במלחמת יום כיפור, אחרי כיבוש החרמון בידי ישראל והסרת האיום מצפון הארץ].

אם נתרגם את הדברים לתובנה בימינו, ההשוואה שאנחנו חייבים לעשות היום מול הממלכות של שכנינו, וללמוד מהן, היא שהמלחמות השבטיות שלהם מקריסות אצלם כל שלטון. כוחנו מולם הוא ביכולת לבנות מעצמה, יחסית, בכך שיש לנו אמונת יסוד, בכל שנותינו, שלעולם לא נתפצל. האכזריות של שבט סורי אל מול שבט סורי אחר הכריעה אותו, סיימה אולי לנצח את האפשרות שהם יהיו ממלכה אחת. האמונה הזאת, כעקרון וגם למעשה, מתקיימת אצלנו מאז קום מדינת ישראל, וממשיכה בינתיים עד היום, גם עם כל החריקות והקושי. לסבר את האוזן: במקביל ל-77 שנות קיומה של מדינת ישראל, בסוריה התרחשו עשרות הפיכות! במצרים התרחשו הפיכות, בלבנון, בעזה, בכל מקום סביבנו.

התוצאה הטובה עבורנו מהפלגנות שם היא שהם לא מצליחים לייצב כוח חזק מולנו, וזה חלק מהסבר הההישרדות שלנו באזור הזה. קריסת ציר הרשע האיראני לא מבטיחה לנו שלא יקומו צירי רשע חדשים, מטורקיה וכדומה, אבל אנחנו צריכים לשמוח בהקטנה משמעותית של איום מאוחד זה מצידם. זהו חלק מסוד קיומנו במזרח התיכון, שאנחנו שונים מהם בכך.

אנחנו רואים את הפוטנציאל העצום של ארצות כלבנון וסוריה, כשהוא כל כך לא מנוצל, בגלל  המלחמות הפנימיות שלהם. האברבנאל מזכיר שם בפירושו אמונה מוסלמית, על פיה מוחמד התקרב לדמשק, אבל לא רצה להיכנס אליה ולעמק שתחתיה, בטענה ששם זה נפלא כמו גן עדן, והוא יפסיד את גן העדן העליון שלו, יבזבז אותו... וכל זה הולך להישחת, מנבא עמוס. מדוע? בגלל התנהגותם הפושעת והאכזרית כלפי בני עמם וכלפי שכניהם, בין האומות ובתוך האומות.

סוריה תהפוך כנראה לאוסף של שבטים וממלכות קטנות. אמנם קשה לשמור וליישם כל סיכום או הפסקת אש עם שבטים קטנים, וכך כל כוח יכול להפוך לסורר, אבל מנגד, כוחה של ממלכה גדולה לשתק אותנו, לאיים עלינו קיומית, לחשוב ארבע פעמים לפני כל תגובה, להמשיך להכיל ולהסס גם כשזה בסוף בעוכרנו,  - כוח גרוע זה קרס שם. ממלכות קטנות עלולות להוות מטרד, אבל ממלכות גדולות עלולות להוות איום קיומי.

הנביא עמוס משתמש בדוגמא השלילית של שכנינו הרעים, כמודל של איך לא לנהוג, בהקדמה לתיקון שהוא דורש מעמו. זהו ספר קשה, אך סיומו עוסק בתוצאה של התיקון: בחידוש הממלכה היהודית, בשגשוגה הכלכלי, ובעיקר ביציבותה לנצח, ביכולת לחיות בידיעה ברורה שקיומה חזק ובלתי הפיך (פרק ט', י"א-ט"ו), ושיבוא יום שבו תושביה לא יזדקקו לדרכונים זרים אפילו לא ליתר בטחון... כמה מדויק המסר הזה בסדר האירועים ההיסטורי שחווינו בשנתיים האחרונות. ההשוואה הזאת מעוררת רק סיבה לשמוח, תודה לא-ל.