בעקבות פטירתו של דן תורן: למה אימפריות נופלות לאט?

דן תורן, מבולטי המוזיקאים היוצרים בישראל, נפטר אמש בגיל 63 ממחלת הסרטן. אחד הלהיטים הגדולים שהלחין, ״אימפריות נופלות לאט״, נוגע ללב במיוחד. כותרת השיר דוחסת תובנה היסטורית עמוקה לתוך משפט אחד – כל אימפריה שהגיעה לתור הזהב שלה יודעת שאיפשהו בהמשך השביל מצפה לה ירידה תלולה לתהום עמוקה. השיר לוקח את המסר למישור האישי ומספר על ילד שהוריו במשבר כלכלי, ברקע מורגש החשש מאובדן הבית הפיזי ומחורבן הילדות התמימה. האווירה ספוגה עצבות וייאוש, ומבין המילים נשמעת זעקה על אכזריות החיים. 

מעניין שדווקא אמנים ישראלים הם היוצרים של שיר שכזה. הרי היהודים הם הדוגמה היחידה בהיסטוריה לעם שהתרסק וחזר לתחייה. למרות שאיבדו את ארצם, התבוסה הכי גדולה שיכולה לקרות לעם, היהודים מעולם לא התייאשו, ובסופו של דבר תקוותם הוכיחה את עצמה בשובם לישראל 2,000 שנה אחר כך. גם חכמת היהדות מודעת היטב להבדל בין עם ישראל לממלכות אחרות. התורה מספרת שבדרכו של יעקב לחרן, הוא נרדם וחלם על סולם שמגיע לשמיים ומלאכים ״עולים ויורדים בו״. מדרש מרתק מבטא את הרעיון ש״אימפריות נופלות לאט״ באופן ציורי: "שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאבינו יעקב שרה (= את השר/ מלך) של בבל עולה שבעין עוקים (= 70 מדרגות בסולם) ויורד, ושל מדי חמישים ושנים ויורד, ושל יון מאה ויורד, ושל אדום (= רומא) עלה ולא ידע כמה. באותה שעה נתיירא (= נבהל) יעקב אבינו ואמר, שמא לזה אין לו ירידה. אמר לו הקדוש ברוך הוא… כביכול אפילו אתה רואהו עולה אצלי, משם אני מורידו…״. ואילו בגרסה אחרת של המדרש, אחרי שיעקב ראה את האימפריות עולות ויורדות בזו אחר זו, שאל אותו הקדוש ברוך הוא: ״יעקב, למה אין אתה עולה? באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר, כשם שיש לאלו ירידה כך אני יש לי ירידה. אמר לו הקב״ה, אלו עלית והאמנת, לא הייתה לך ירידה לעולם. אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדין בהללו ארבע מלכיות בעולם הזה במיסים...״. לפי גרסה זו, אם לישראל יש אמונה מספיק חזקה, ברגע שהם יעלו – הם לא ירדו לעולם. 

אכן, חוקרים רבים תהו מה הסוד של עם ישראל, כיצד הוא הצליח לעמוד במבחן ההיסטוריה כשכל שאר הממלכות הקדומות נכשלו? אפשר לתת לכך הסברים רבים, אך אני מעוניין להתמקד בהבדל מהותי אחד – המניע הפנימי של הממלכה. החידוש העיקרי של עם ישראל בעולם העתיק, הוא שבזמן שמטרתם של עמים אחרים הייתה ״לרכוש עוצמה״, המטרה של עם ישראל הייתה לכונן חברה מוסרית. כמו הצורה הגיאומטרית של הפירמידות, כך תרבויות אחרות היו מאורגנות חברתית. בקודקוד נמצא השליט, מתחתיו הקרובים לצלחת, וככל שיורדים כך מתרחב הבסיס של התושבים החלשים שנועדו לשרת את החזק. בני ישראל לעומת זאת הקימו לראשונה חברה שערכיה הם דאגה לגרים ליתומים ולאלמנות, צדק ומשפט, חסד ורחמים. אימפריות שואפות להתרחב ללא גבול. עם ישראל לעומת זאת רק רצה ״ארץ זבת חלב ודבש״ לחיות בה בשלווה. 

המילה אימפריה, נגזרת מן המילה הלטינית ״אימפריום״ – שפירושה ״עוצמה, סמכות והרשות לצוות״. כאשר בלב המטרות של ממלכה מונח הרצון לעוצמה, אנשים משתפים פעולה בעיקר בגלל אינטרסים אישיים. במקרה הטוב, האזרחים יהיו אדישים לממלכתם. במקרה הרע, תאוות הכוח תוביל לקנאות ולסכסוכים אלימים בתוככי המלכות, כפי שקרה בחצר הרומאית אחרי ימי אוגוסטוס (ובאופן רגוע יותר גם לפני), וכפי שקרה במאבק הירושה של האימפריה המוסלמית לאחר מות מוחמד. אם להיות כנים, זה גם מה שקרה לישראל. הסיאוב והשחיתות, השאיפה לעוצמה ואובדן המוסר הביאו לחורבן. אולם לישראל היה גלגל הצלה אחד – התורה. בשעות הכי קשות, כשהכל נראה אבוד, מנהיגים כמו עזרא הסופר, רבן יוחנן בן זכאי, רבי יהודה הנשיא ורבים אחרים ריכזו את המאמצים של העם בלימוד התורה. הם הבינו שהדרך היחידה לשרוד היא להזרים דלק למנוע הרוחני שבלב, להזכיר לעם שיש משמעות גדולה יותר לחייהם מרדיפה אחרי חומר ועוצמה. אי אפשר לומר שהם לא חששו: כמו יעקב במדרש, גם להם היו ספקות, אך הם לא נתנו להן לעצור אותם. והנה, הם היום אפשר לומר בדיעבד באופן חד משמעי: המוסר ניצח. אימפריות כוחניות נפלו לאט ונמחקו. ישראל נשארה בחיים ועלתה לסיבוב נוסף.