'לב טהור' היא לא הכת הראשונה שמופיעה בהיסטוריה היהודית

בשבת האחרונה, במבצע מיוחד של כוחות הביטחון בגואטמלה  - שוטרים, חיילים ופסיכולוגים פשטו על מתחם מבודד של כת ״לב טהור״ וחילצו ממנו עשרות ילדים ונערים, קורבנות של התעללות וניצול. העדויות שהתגלו במקום חשפו מציאות מטרידה של נישואי קטינים, ענישה פיזית קשה, וניתוק כפוי ממשפחות. הכת, שהוקמה בישראל בשנות ה-80, הפכה לסמל של קיצוניות דתית כשנדדה בין מדינות תוך שהיא מותירה אחריה שובל של האשמות חמורות הכוללות חטיפות ופגיעות מיניות. הפעולות המזעזעות הללו עוררו תגובות נחרצות מקהילות יהודיות בעולם שהבהירו כי אין להן כל קשר לכת זו, אך באותו הזמן גרמו גם לבלבול עמוק בקרב אנשים מסוימים, שראו בכת ביטוי לערכים יהודיים מעוותים.

עולם של סטריאוטיפים

אין דרך לברוח מכך – אנשים שופטים אותנו על פי המראה שלנו, ומכלול ההתנהגויות שלנו הופך אותנו למייצגים של קבוצה שלמה בעיניהם. כשאדם מתהלך בגופייה וראסטות בחוף הים, עולים מיד סטריאוטיפים שמזהים אותו כ״היפי״, ואילו מראה של חליפה שחורה וציציות בירושלים מתייג אותו כ״דוס״. זה אולי לא צודק, אך זו מציאות אנושית שצריך להכיר בה. וכן, זה הולך גם בכיוון ההפוך - המעשים שלנו מעצבים סטריאוטיפים במוח של אנשים שמתבוננים עלינו. כאשר חייל מסייע לזקנה לחצות את הכביש, הוא מעורר באנשים את התחושה שחיילים ישראלים מונעים על ידי ערכים מוסריים. כאשר אדם בעל חזות דתית הרוכש אוכל לנזקק לכבוד שבת מציג בעיני הסובבים אותו את החסד והרחמים כערכים יסודיים ביהדות.

באותו האופן, כשכת כמו ״לב טהור״ מבצעת מעשים אכזריים, היא יוצרת דימוי מוטעה של היהדות כקיצונית ונטולת מוסר. זאת בדיוק המהות של המושג ״חילול השם״ – חילול מלשון חלל – כלומר ריקנות. המעשים שלנו עשויים לרוקן את המשמעות של השם שאנו מייצגים, ולהותיר אותו כקליפה חלולה וחסרת תוכן. לעומת זאת, כשאנו פועלים באופן חיובי ומעורר השראה, אנו ״מקדשים״ את הקבוצה שאנו מייצגים, כלומר מעניקים לה משמעות עמוקה שמאירה את החלל בצבעים של ערכים ותוכן עשיר. בסופו של דבר - כל פעולה, קטנה ככל שתהיה, נושאת את כובד המשמעות של מי שאנחנו מייצגים ומה שאנחנו מביאים לעולם.

זאת לא הפעם הראשונה שיש כת קיצונית ביהדות

״לב טהור״ היא לא הכת הקיצונית הראשונה שמטילה צל על היהדות. כבר בימי בית המקדש השני הופיעו קבוצות קיצוניות שניסו למשוך את העם לכיוונים מנוגדים. האיסיים, למשל, דגלו בפרישות ובסיגוף קיצוניים מתוך ניסיון להגיע לטוהר רוחני. הם התנתקו מהחברה וראו בעולם החומרי מכשול מוסרי שיש להתרחק ממנו. לעומתם, הצדוקים, שהיו מזוהים בעיקר עם מעמד הכהונה בבית המקדש, התמכרו לעושר ולכוח, מה שהוביל לתופעות של שחיתות והשפעה שלילית על העם. קבוצה אחרת, הסיקריים, בחרה בדרך של אלימות קנאית. הם היו מוכנים להקריב הכל למען האידיאל, גם במחיר שפיכות דמים פנימית, ובכך הובילו לחורבן.

 מול כל אלה עמדו קבוצת הפרושים, שהאמינו באיזון. גישתם, ששילבה מתינות וחיבור לערכי התורה, הצליחה להפוך לדרך המרכזית של היהדות. חכמת היהדות לא מיועדת רק לקבוצת עילית או לאנשים שמחפשים קיצוניות, אלא לעם שלם עם מגוון רחב של אנשים וגישות. לכן, זה רק טבעי שבשוליים יופיעו תופעות קיצוניות, אך ההיסטוריה מלמדת אותנו שדווקא הדרך האמצעית היא זו שמחזיקה מעמד במבחן הזמן. הביטוי ״עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה״, שטבע הרב יהושע ויצמן, מבטא את העיקרון הזה. השוליים הקיצוניים אולי מושכים תשומת לב רבה בזמן אמת, אך הם נעלמים ואינם משאירים חותם לאורך הדורות. לעומת זאת, הזרם המרכזי של היהדות ממשיך לשמור על גרעין הערכים הטוב שמזרים כוח לחיי העם ומוביל אותו קדימה. זה הבסיס האמיתי של חכמת היהדות.

במסכת אבות נאמר: ״הכול צפוי והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון והכול לפי רוב המעשה״. הסתירות המובנות בתוך המשפט הזה מקפלות בתוכן חוכמה עמוקה. מצד אחד, ״הכול צפוי״, כאילו המסלול כבר נכתב, אך מצד שני ״הרשות נתונה״ – הבחירה בידינו. אמנם אנו נושאים באחריות לערכים שאנחנו מקרינים על הקבוצה שלנו, אך הזמן פועל את פעולתו גם בלעדינו. הזרם המרכזי והחזק של הרצון הטוב, המייחד את התרבות הישראלית ואת חכמת היהדות, מתגבר על השפעות מעשי קיצון ומחזיר את תשומת הלב לערכים הנעלים שמניעים את העם לאורך הדורות. זהו טבע העולם: לא משנה כמה מעשים קיצוניים תעשה כת כזו או אחרת -  הלב של הזרם המרכזי תמיד ימשיך לפעום.