אלימלך עשה רילוקיישן, אבל רות בחרה דווקא להגר לארץ ישראל. מדוע?

כמעט לכל ישראלי יש חברים או קרובים מעבר לים, שחיים ברווחה כלכלית שקשה מאד להגיע אליה בארץ, שלא מתעופפים להם טילים מעל הראש כשהם לוקחים את הילדים לגן, והם אינם הולכים לישון כל ערב עם תחושת מעוקה עמוקה, לאחר ציפייה ממושכת בטלוויזיה שמנקזת מהם את שארית הרצון לחיות. במיוחד בתקופה האחרונה, השאלה "מדוע לא להגר?" מטרידה רבים מאיתנו. רובנו לא חושבים לברוח מהארץ, חלילה. רק הישראלים של פעם, עם האנגלית במבטא הישראלי הכבד והלוק של הקיבוצניק, היו "יורדים מהארץ". הצעירים של היום עושים "רילקושיין".

חג השבועות, שבו נהוג בהרבה קהילות לקרוא את מגילת רות, הוא אפוא זמן מצוין להיזכר ביורדים אחרים שעזבו את עמם וארצם כשהיה קצת קשה – אלימלך ובניו, ובעיקר, לעלות על נס את מי שדווקא הצטרפה אל העם היהודי באותה שעה – רות המואביה. סיפורה ההרואי של רות, "הסיפור היפה ביותר בתנ"ך" כפי שכינה אותו ביאליק, רלוונטי לימינו יותר מתמיד.

"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱ‍לִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם".

אלימלך הוא אדם מכובד במקומו. תושב בית לחם יהודה, ששייך, כפי שאנו לומדים מהמשך המגילה, למשפחת האצולה המקומית. בימינו היינו מכנים אותו כנראה אחד מהאליטה – אדם בעל נכסים, קרקעות, אזרח משפיע, שקשור היטב למנגנוני השלטון המקומי ולמקבלי ההחלטות.

אבל יש רעב בארץ. לא קל לחיות בבית לחם יהודה. ואלימלך מחליט ללכת, כפי שהמגילה מכנה זאת. המגילה לא מקדישה מילים נוספות לאלימלך. היא לא שיפוטית כלפיו ולא מפרטת את המניעים שלו. חז"ל פחות סלחנים אתו. הם אומרים שהוא ירד כי העניים בבית לחם לא הפסיקו להתדפק על דלתותיו, והוא הרגיש שאין לו כוח לנטל הזה. הוא השאיר את השדות והנכסים לאחרים, ועבר למקום אחר, שבו אין רעב ואין עניים ואף אחד לא מכיר אותו באופן מיוחד.

אלימלך נפטר זמן מה לאחר המעבר. המגילה לא מדווחת האם זה קרה בשיבה טובה או בנסיבות טרגיות. אך הבנים שלו, ממשיכה המגילה ומספרת, התחילו להשתלב בסביבה המקומית. הם הלכו ככל הנראה ל"קולג'" נחשב במואב, פגשו שם נערות נחמדות ללא כל תסביך רדיפה או נבחרות יהודי, והתחתנו אתם: "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים". אולם, אידיליה זו הסתיימה בחטף עם מותם בטרם עת של שני הבנים. הם הלכו לעולמם והשאירו את אמם, נעמי, ואת כלותיהם הצעירות לנפשן.

נעמי נותרה לבדה בארץ זרה, ללא בעלה וללא בניה. היחידים שנותרו עמה היו שתי כלותיה, ערפה ורות. בימים ההם, אישה לא יכלה להסתדר לבדה בעולם. ובינתיים, היא שומעת כי המצב הכלכלי בארץ השתקם. וכך, נעמי הגלמודה מחליטה לחזור חזרה אל הארץ שלה, אל עמה, אל בית לחם – המקום שבו נולדה, התחתנה והולידה את ילדיה. נחושה בדעתה, היא מודיעה לערפה ורות כלותיה כי היא עוזבת וחוזרת לארץ יהודה.

בתחילה, רות ועורפה מוחות. הן אומרות שלא יעזבו אותה. היא המשפחה שלהן, האם של בעליהן האהובים, והן לא יינטשו אותה ככה. אולם בריאליזם נוקב, נעמי מסבירה להן את מצבה ואת מצבן:

"וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'".

 במילים אחרות, נעמי מסבירה להן שהיא כבר אישה זקנה, ואין לה עוד תקווה אלא לחזור אל המשפחה שעוד נותרה לה ביהודה ולהיות האלמנה המסכנה של השכונה. אולם הן עדיין נשים צעירות, שאינן דוברות עברית, לא מכירות את התרבות המקומית, וכולם יתייחסו אליהן בתור הזרות המשוגעות שעזבו את ארה"ב ועלו לגור באיזו התנחלות. יש להן משפחה משלהן במואב והן יכולות למצוא עדיין איש צעיר שיאהב אותן ויגן עליהן ולהקים אתו משפחה. מדוע להתאבד וללכת אחריה?

דברים הגיוניים אלו מתקבלים על דעתה של כלתה ערפה, שעושה את המעשה הרציונלי ונפרדת מחמותה עם כל הכאב שבדבר. אולם, הכלה השניה שלה, רות, מסרבת לשמוע לקול ההיגיון ומחליטה ללכת בכל מחיר עם נעמי חמותה, כשהיא אומרת את המילים המצמררות הבאות:

"וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".

האם רות משוגעת? מה מניע אותה? מה מניע אותה לאחר מכן, בהמשך הסיפור, בכל העליות והמורדות שהיא חווה ביהודה, להתמסר כל כך?

במילה אחת, התשובה היא "נאמנות".

נאמנות אינה דבר רציונלי עבור מי שאף פעם לא הרגיש חלק ממשהו גדול יותר. אף אדם לא יוותר מרצונו הטוב על רגל או יד אלא אם כן חייו יהיו תלויים בכך. עבור אנשים נאמנים, להתנתק מהמשפחה ומהעם, זה כמו לחתוך יד או רגל. רות אומרת "כי המוות יפריד ביני ובינך", כיוון שהיא מרגישה שלאבד את נעמי יהיה עבורה כמו מוות. היא אינה יכולה לעזוב כי היא ונעמי הם דבר אחד. הם משפחה אחת. היא מרגישה חלק ממנה.

נאמנות מניחה מאחורה שיקולי נוחות, רווחה, שגשוג ואפילו שלוות נפש וסיפוק אישיים. שהלא, מדוע שחייל יסכים לעזוב את החיים הנוחים שלו, את אשתו וילדיו ואת שגרת החיים הברוכה, ולהתבוסס בקרבות מתוך סיכון ממשי של חייו? מדוע שמישהו עם הכשרה של מהנדס, שיכול לעבוד בכל מקום בעולם, להרוויח הרבה יותר ולשלם פחות מיסים, יהיה מוכן להישאר בארץ שבה הכל קשה ולא פשוט? אבל אנשים נאמנים חושבים מה נוח ומה כדאי עבורם באופן אישי, אלא מרגישים חלק ממשהו גדול יותר. עבורם, עזיבה תהיה כמו מוות.

רות היא היפוכו המושלם של אלימלך. אם אלימלך, המופיע בתחילת הסיפור, עוזב את ארצו ומולדתו כשקצת קשה ולא נוח, הרי שרות מוכנה לעזוב את הכל, להקריב את חיי הנוחות והשלווה במקום שבו נולדה והכירה, כי היא נאמנה לנעמי חמותה. היא מרגישה חלק ממנה, והיא לא מוכנה לעזוב אותה ולהפקיר אותה בשעתה הקשה.

בסופה של המגילה אנו לומדים כי מאותה רות יצא דוד, מלך ישראל. ומה יצא מאלימלך?

בלי לומר זאת במפורש, המגילה מלמדת אותנו: תהיו רות. אל תהיו אלימלך.