שבועות: איך הפך החג החקלאי ללילה שכולו לימוד?

חג השבועות מכונה בתנ"ך "חג הקציר". עם זאת, כבר בתקופת חז"ל הוא הפך להיות חג התורה, "חג מתן תורה". במאות האחרונות התפשט המנהג, שמקורו בקבלה, להישאר ערים כל הלילה וללמוד תורה בבית הכנסת ובבית המדרש. בעולם המסורתי ובייחוד בעולם הישיבות, עיקרו של החג הוא אירוע זה – לילה לבן שכולו תורה.

עבור רבים בחברה הישראלית, לעומת זאת, הפן העיוני של שבועות נדמה כתגלית חדשה. בשנים הראשונות של ההתיישבות הציונית, החלוצים ביקשו לתת לחג אופי חקלאי מחדש ולחגוג בו את הישגי המשק בשנה החולפת. אולם, בשנים האחרונות חזר חג השבועות להיות חג התורה בחברה הישראלית. שיעורים וחבורות לימוד הפכו להיות הפעילות המרכזית של חג השבועות, לא רק בישיבות ובבתי כנסת, אלא גם במרכזי תרבות, מתנסי"ם, סלונים ומועדוני נוער, כאלו שביום-יום נושאים אופי שונה מאד. בכל שנה מתווספים עוד ועוד קהילות וישובים למנהג קדום זה, והופכים את חג השבועות להיות שוב חג מתן תורה, כשהם נותנים בו נופך חדש-ישן.

התפתחות מעניינת זו נראית אולי לרבים מאתנו טבעית ופשוטה אולם מדובר בתהליך כלל לא מובן מאליו. העיצוב מחדש שניתן לחג השבועות, מחג התורה לחג החקלאות, היה סלע מחלוקת בתוך התנועה הציונית. הוא הגיע מכיוונם של הקולות החלוציים הרדיקליים יותר, שראו בציונות מהפכה של "שלילת הגלות" – כזו שמתנתקת מהיהודי של העיירה, שהצטייר בעיניהם בדמות אדם כמוש וחלוש, גבו כפוף מרכינה על ספרים עתיקים וזרים ועיניו קצרות רואי מקריאת אותיותיהם הקטנות. הפיכת חג השבועות מחג של לימוד תורה לחגיגת הישגי הפעילות החלקאית ביטאה בעיניהם את המעבר מיהודי של הגולה ליהודי ציוני-חלוצי העוסק בבניין הארץ. הדברים שכתב יצחק מיכאלי, אחד ממייסדי קיבוץ עין חרוד, לקראת חגיגות השבועות בקיבוץ בשנת תרפ"ו (1926), מבטאים היטב גישה זו:

הנה זוהי מהפכה אמיתי, כך פרצנו פרץ ונחוג את החג בצורה שונה שחגגו אבותנו בגולה, עתה חזרנו אל השדה. בגולה היה זה חג של בית, מלא תוכן רוחני, עם זמירות ותפילות וסמלי חג לשרידי הפאר הפיזי שהיה בעבר. וכשם שעבודת האדמה כיום הזה, שאנו קודחים בארות ונוקבים בסלע, עד להגיענו למי התהום הזכים, כך מצווים אנחנו לחתור ולחדור אל מקור חגינו ולהעלותם מתהומות חיי העם היהודי בעבר את מי התהום, הזכים ביותר של תרבותינו העתיקה כדי לשוב ולהזרימם בצינורות ההשפעה שניסתתמו במשך השנים של תקופת הגולה.  

המעבר מחג של לימוד תורה לחג של חקלאות נתפס בעיניו בתור תיקון הפגמים של היהדות הגלותית. השיבה אל הממד החקלאי, החומרי, היא תיקון והשבת עטרה ליושנה, כביכול האופי האינטלקטואלי והרוחני של החג אינו אלא עיוות וקלקול באשמת הגלות.

לעומתו, דעתם של קולות אחרים בציונות (ולעיתים אף בתוך התנועה הקיבוצית) לא הייתה נוחה מזניחת אופיו המסורתי של החג ושכחת (או השכחת) ממד התורה שבו. בדברים שנשא מנחם אוסישקין בשנת תרצ"ב (1932) ב"חגיגת הביכורים" בחיפה, כלומר בחגיגה החלוצית של חג השבועות, הוא הזהיר את ההתיישבות הצעירה מפני שכחת ממד הרוח, ממד התורה, והתמקדות בהיבט החקלאי של שבועות לבדו:

אבל אל נא תשכחו דבר אחד עיקרי! והוא כי השרשרת הלאומית של האומה מתחילה בחג שאנו חוגגים היום: חג השבועות, חג זה לא היה רק חג הטבע, חג הביכורים של פרי האדמה והעבודה: זהו יום "מתן תורה" ובו היינו לעם. ואין להפריד בין שני החגים האלה. ביום אחד נוצרנו כאומה ונעשינו עם עובד אדמתו בזיעת אפיו. פירוד זה יכול להעמיד אותנו בפני מכשולים, שעמדו בפנינו במשך הדור האחרון ועלינו להמנע מהם.

דברים אלו מתחברים לביקורת שהשמיעו רבים מקרב הציונות, על כך שמתוך הלהט לשוב להיות עם ריבוני החי על אדמתו, שכחנו את המעלות שאפיינו את יהודיי הגלות, ובראשם, הערכת לימוד התורה. בראשית שנות ה-60, נערך פולמוס בין הסופר חיים הזז וראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, סביב היחס לתנ"ך בפרט ודמותה הרוחנית של מדינת ישראל בכלל. באותו פולמוס, השמיע חיים הזז ביקורת נוקבת על כך שבלהט "שלילת הגלות" של המפעל הציוני, שכחנו בדרך גם כמה מעלות טובות שהיו לאותם יהודים גלותיים:

אדם מישראל בגולה, בעיירה יהודית, היה כל ימיו מצוי אצל ספר. כל אדם, לרבות עם הארץ, שהיה מצוי אצל משניות, מדרש, עין יעקב, ספר תהילים. ואין צריך לומר תלמיד חכם, שלא פסק פיו מלימוד תורה יומם ולילה שלא על מנת לקבל פרס. ואדם שעניין לו בספר וכל כך עניין לו בספר, שכל מעייניו בספר, ממילא איש המעלה הוא. כל שכן אומה שלמה. וכך היינו: עם הספר. [...] עכשיו חדלנו לקרוא [...] העם בכללו חדל לקרוא. מחיצה גבוהה בין העם לבין הספר. אין הלב פנוי ואין השעה פנויה. עניינים אחרים ניתנו לענות בהם [...] חיינו הפכו ארציים. נשתנינו מעם למדינה. מדינה בעיקר. יותר מדינה מעם.  (מתוך אניטה שפירא, התנך והזהות הישראלית, עמ' 142-143).

על רקע פולמוס זה, העובדה שכיום, כמה עשורים מאוחר יותר, מתרחשת שיבה מחודשת אל ממד התורה שבחג השבועות, מלמדת מצד אחד כי ההתלהבות של חלוצים כמו מיכאלי מ"שלילת הגלות" הייתה מוגזמת מידי, וכי מצד שני, הפסימיות של הזז הייתה מוקדמת מידי. אנו למדים כי השיבה אל הציונות לא השכיחה מעם ישראל את הממד הרוחני שבו, אלא אולי הסתירה אותו למשך תקופה קצרה. העובדה שכיום, אפילו רבים מהקיבוצים מחפשים את הממד הרוחני של היום מלמדת שהמילים העתיקות שיהודים אומרים על לימוד התורה בתפילת ערבית בכל יום: "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה" עדיין תקפות לגבינו. הזמן הוכיח כי התורה ולימודה חשובים לנו כעם, וברבות הימים, אנו חוזרים אל התורה. חיינו הפכו אולי ארציים בעקבות הקמת המדינה, אך ממד ארצי זה לא ביטל את קומת הרוח, אלא בנה תשתית עבורה. כיום, הציבור הישראלי שב דווקא אל ההיבט הרוחני של חג השבועות, ומוצא בו מחדש את טעמה של נתינת התורה.