בוכה אפילו מפרסומות, לוקחת ללב כל שיתוף אישי שאני שומעת. מה יהיה?

לפני שנתיים נתקלתי בפוסט בפייסבוק של חברה שלי שהיא מאמנת מנטלית ותודעתית שמדבר על ״אישה רגישה מאוד״. לא ידעתי שקיים מושג כזה אבל ככל שהעמקתי וקראתי את הפוסט הרגשתי שהוא מדבר עליי. אותה אישה רגישה מהפוסט, מרגישה שהכל ״נוגע בה״ ו״נוגע לה״. היא בוכה אפילו מפרסומת ולוקחת ללב שלה שיתוף אישי של כל אדם שהיא פוגשת. השיתופים האלה הולכים איתה לאורך היום שלה, מכבידים עליה ומעסיקים את מוחה הרגיש בשאלה איך אפשר לעזור לאותו אדם או בעל חיים או אפילו דמות דמיונית בטלנובלה שנקלעה לקושי גדול.

לא קל להיות אישה רגישה מאוד, ולפעמים בא לי שיקחו את הרגישות הזו ממני. מה אני צריכה את הכובד הזה על כתפיי? החיים שלי גם ככה עמוסים. הלב שלי מלא כבר בדאגות ומחשבות על שלום בעלי, ילדיי, משפחתי ועצמי. איך אפשר להתמודד עם העולם כשכל הכובד שלו מתלבש ככה על הכתפיים והלב שלי?

הרבה שנים ניסיתי להתכחש לרגישות הזאת ולהפוך למישהי אחרת. אם מישהו היה מעיר לי הערות כמו: ״על מה כל הדרמה?״ או: ״נו אז מה? תקלילי קצת?״ כשהייתי בוכה או מתרגשת יותר מדי מאירועים שעבור אנשים אחרים נראו קטנים וזניחים, הייתי מסכימה איתו ומנסה להקליל ולהתעלם מרגשותיי. הייתי בטוחה שככה יהיה לי קל יותר להתמודד עם החיים והעולם. לאנשים פחות רגישים יותר קל. ככה הייתי בטוחה.

ואולי זה נכון… אבל גיליתי שאני לא יכולה לבטל את התכונה הזו בי. אני לא מצליחה להתכחש לאופן שבו נוצרתי. אני רגישה מאוד, כך זה יהיה וכנראה שכך זה יישאר. בספר ״לך לך אל עצמך האמיתי״ של הרב יצחק ערד ישנו חלק שעזר לי להשלים עם החלק הרגיש הזה שבי. הוא מצטט מספרי קבלה וחסידות שמדברים על כך שבכל דבר, בכל חפץ חפץ, בכל תכונה ואפילו בכל מחשבה, חבוי ״ניצוץ״, שורש חיובי שנמצא בעומקו. עבודת חיינו היא ׳לברר׳ את הניצוץ הזה, כמו למצוא יהלום בתוך ערימה של בוץ.

דימוי הניצוץ גרם לי לראשונה בחיי להסתכל על רגישות היתר שלי בתור עניין שחבויים בו יהלומים ולא רק בתור בוץ שהלוואי שיתנקה ממני מתישהו. לראשונה בחיי, התבוננתי על אותה התכונה שקיימת בי ושאלתי: איפה היהלום?

״את נולדת עם נפש של אמנית״, אמרה לי פעם המחנכת שהייתה לי בכיתה י׳. ״לאן שלא תלכי, מה שלא תחווי, את תהפכי את זה לאמנות וזה ישמח אנשים וגם אותך״, היא אמרה לי. נפש של אמנית זה הניצוץ החיובי, היהלום שטמון בנטייה הזו להיות רגישה מאוד ולסחוב את כל עול העולם על כתפייך. פתאום הבנתי שאותה רגישות יתר היא זו שכתבה והלחינה לי את השירים שכתבתי והלחנתי בחיי. היא זו שציירה את הציורים שציירתי, היא דיברה מגרוני בכל עצה שהתבקשתי לתת לכל אדם ששיתף אותי בקושי שלו, היא זו שמייצרת לי את הפרנסה שלי והיא זו שכותבת את המאמר הזה בזה הרגע. רגישות היתר שלה היא מעין מצפן שחבוי בתוכי, כזה שלעולם לא כבה ורק מחפש איך הוא יכול להפוך את העולם למקום טוב יותר, כואב פחות.

בכל זאת, יש מחירים שאני משלמת על היותי רגישה מאוד. כשאני משאירה את הבת שלי בבוקר עם המטפלת בבית והיא בוכה כי היא לא רוצה לעזוב אותי, זה יכביד עליי וילך איתי כל היום אפילו שאחרי עשר דקות קיבלתי מהמטפלת הודעה: ״הדרי בסדר. שמחה ומשחקת! תהיי רגועה״. כשאני משאירה את הבן הגדול שלי בגן והוא מפנה לי את הגב מבלי להגיד ׳שלום׳ כי הוא לא רוצה לחוות את הפרידה ממני, זה מוסיף עוד כמה טונות על הלב והכתפיים. אחר כך, כשאני ממהרת לתור לרופאה אבל קבצנית ברחוב עוטה עליי משום מקום ומבקשת כמה שקלים ואין לי, זה מוסיף עליי עוד כמה משקולות.

אכן, לא קל להיות אדם שמסתובב בעולם עם רגישות יתר (פיזית או נפשית) אבל אני מבטיחה לכם, ככל שנרבה להתבונן פנימה ולחפש את הניצוץ, את היהלום שחבוי שם בפנים, אנחנו נזכה להוריד כל כך הרבה משקולות מהכתפיים.

דבר נוסף שעוזר לי ״להוריד משקולות״ הוא רעיון משיטת ימימה שנקרא ״הפרדת שדות״. פירוש הרעיון הוא שאני לא יכולה לפעול מחוץ לשדה שלי, מחוץ למה שבידיי וביכולותיי באותו רגע. ימימה אמרה שכשמנסים לפעול מחוץ לשדה שלנו, מחלישים את עצמנו וייתכן ואפילו מזיקים לאחר. אם כך, חשבתי לעצמי, אם ה״ניצוץ״ והשורש הטוב של רגישות יתר הוא הרצון להיטיב לכל העולם, אני חייבת ללמוד לחזור לשדה שלי ולהבין בכל רגע מה אני באמת יכולה לעשות עכשיו כדי לעזור לאחר.

לפעמים אני מגלה שברגע הזה, הדבר הכי מועיל ומיטיב הוא פשוט לנוח. לצבור כוחות, להטען, כדי שאוכל אחר כך לעזור למישהו אחר. ברגע אחר אני מבינה שהדרך שלי להיטיב לעצמי ולעולם היא לקום מיד ולשטוף את כל הכלים שנשארו בכיור מסוף השבוע. כל רגע ומה שהוא מביא איתו.

דרך אגב, בסוף קניתי לה מים, לקבצנית, ואיחרתי לתור שלי לרופאה.

זה היה שווה את זה.