מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר... מוסרי יותר? ההיסטוריה האפלה של האולימפיאדה

האולימפיאדה היא חג גדול לחובבי הספורט, במיוחד חובבי ענפי ספורט שביום-יום לא זוכים לתהילה מרובה. בעולם מתוקשר ומקושר, האולימיפידה מביאה אלינו הביתה חגיגה צבעונית של ענפי ספורט מוכרים ואיזוטרים, תחרויות צמודות ורגעים מותחים, ווינרים גדולים ומשתתפים חסרי סיכוי. בכל פעם מחדש, סיפורי הצבע מהזירות השונות מרתקים אותנו ומעוררים השראה.

אולם לאולימפיאדה, אותו פסטיבל ססגוני של מיומנות ומאמץ, יש גם צד אפל יותר. ולא, אני לא מדברת על הפסקת החשמל שפקדה את פריז ביום הפתיחה של המשחקים הנוכחיים.

בזיכרון היהודי חרוטות באותיות שחורות שתי אולימפידות, שתיהן בגרמניה. ב-1936, גרמניה הנאצית אירחה את המשחקים האולימפיים וניצלה אותם לתעמולה פרו-נאצית. למרות שהעולם כבר ידע מספיק על יחסו הנורא של היטלר ליהודים, ולמרות שחוקי נירנברג התפרסמו זה מכבר, הוועד האולימפי אפשר לגרמניה לארח את המשחקים. גרמניה עצמה מנעה מהאתלטים היהודיים שלה להשתתף באולימפידה, ואפליה זו עברה בשתיקה.

ב-1972, שוב באולימפידה שנערכה בגרמניה, התרחש טבח 11 חברי המשלחת הישראלית במינכן. למרום ההלם והזעזוע סביב האירוע, הועד האולימפי קיים בחופזה טקס זיכרון ואז חידש את המשחקים כרגיל.

הרקורד השלילי של האולימפידה, עם זאת, כולל לא רק יחס מפוקפק כלפי יהודים. במשך השנים המשחקים האולימפיים הוכתמו כששמם נקשר בשערוריות שחיתות שונות, כמו התגלית שחברי הועד האולימפי העולמי קיבלו שוחד מגורמים יפנים כדי לעודד אותם להצביע בעוד מועמדותה של טוקיו לאירוח הממשחקים האולימפיים ב-2020. סקנדל  ידוע מעט פחות התרחש לקראת אולימפידת החורף של 2002, אז קיבלו חלק מחברי הועד האולימפי שוחד מהועדה שחתרה (והצליחה) להביא את המשחקים אל סולט לייק סיטי שביוטה, ארה"ב.

לעיתים, ההתנהלות הבלתי ראויה הובלה על ידי המדינות המארחות. כך, בריו 2016, התברר כי במהלך העבודה להכשרת העיר לאירוח האולימפידה נעקרו קהילות עניות ממקום מושבן, ונגרם נזק סביבתי רחב. המוני תושבים פנו מבתיהם ללא מענה הולם כדי לפנות מקום לתשתיות הנדרשות עבור האולימפידה. באולימפידת טוקיו 2020, שנערכה למעשה ב-2021 בשל משבר הקורונה, תועדו תלונות רבות על קיומן של תחרויות בחום עז שסיכן את בריאותם של האתלטים, וכמה מהמשתתפים פתחו בעיות בריאות בעקבות מזג האוויר.

ההיסטוריה של האולימפידה כוללת כמובן גם שערוריות שלא הועד האולימפי ולא המדינה המארחת קשורים אליהן ישירות. כך למשל, משנות השישים ועד סוף שנות השמונים, מזרח גרמניה הפעילה תוכנית נרחבת של שימוש בסמים לשיפור הישגים עבור האתלטים שלה, וכך זכתה במדליות רבות מספור. באולימפידת החורף בסוצ'י שברוסיה נחשף כי תוכנית ממשלתית עודדה שימוש בסמים בקרב הספורטאים הרוסים, ורבים מהם הודחו מהתחרויות.

אתלטים או גיבורים?

זוהי, כמובן, רשימה חלקית בלבד של אירועים המופיעים בהיסטוריה האפלה של המשחקים האולימפיים. תיעוד מלא של כל הסקנדלים, מעשי השחיתות וההתנהגויות הבלתי ראויות שמתרחשים בועד האולימפי של כל מדינה יכול למלא מספר כרכים עבי כרס. די אם נציין את אחת הפרשות המזעזעות ביותר שנחשפו בשנים האחרונות: ההתעללות המינית ארוכת השנים של רופא נבחרת ההתעמלות האמריקאית, לארי נאסר, במתעמלות הצעירות שתחת חסותו.

כל זה, אפשר לטעון, אינו קשור לחגיגיות הימים האלה. סקנדלים צריכים להיחשף ולקבל טיפול, אבל למה להתמקד בהם כשאתלטים שוברים שיאים בפריז?

אוהדי האולימפידה יכולים בהחלט, כמובן, להמשיך לאהוב אותה – גם אם יתגלה מעל לכל ספק שכל אחד מהמעורבים בהפקת המשחקים הוא טיפוס מפוקפק. אי אפשר למחוק את סיפורי ההשראה ורגעי הפיל-גוד שהאולימפידה מספקת רק משום שההיסטוריה שלה איננה כולה חדי קרן ונצנצים.

ועדיין, כשמדובר באירוע שסיסמתו היא 'יותר מהר, יותר חזק, יותר גבוה', מותר לתהות מדוע, בכל הנוגע למוסריות, לא נראה שלאולימפידה יש שאיפה לכבוש שיאים חדשים – או אפילו לעמוד בסטנדרטים ממוצעים. מה יש בהם, במשחקים האולימפיים, שלמרות השפה הנעלה של מטרתם הרשמית, הם מתקשים להוות השראה לאתיקה ומוסר?

תשובה אפשרית לכך אפשר למצוא ביעדים המוצהרים של האולימפידה. אתלטים נדרשים כמובן לנפש איתנה, לשליטה עצמית גבוהה, ולמגוון מידות ראויות לשבח כדי להצליח בקריירה שלהם. אולם בסופו של דבר, המדליות אינן מחולקות לבעלי מוסר העבודה הגבוה ביותר, או השליטה העצמית המעולה ביותר. המטרה היא לנצח בממד הפיזי: לקפוץ יותר גבוה, לקלוע יותר סלים, לרוץ יותר מהר.

חכמת היהדות מתייחסת תמיד להישגים פיזיים כאל הישגים שניים במעלה. כן, הם יכולים להיות מרתקים ואפילו מועילים, אבל לא הם השיא של היכולת האנושית. וכך אומר שלמה המלך, איש שראה הרבה גיבורים בימי חייו, בספר משלי: "טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר". בתרגום לשפה אולימפית אפשר לומר: שליטה עצמית וכיבוש היצר הם מדליות שוות יותר.

ברוח זו אומרת גם המשנה: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". נחמד לנצח באיפון בקרב ג'ודו, מה השאלה. אבל האם אתה מסוגל לנצח באיפון (או לפחות בנקודות) את הנטיות הפחות נחמדות שלך?

הרוח האולימפית איננה שואבת ממקורות כאלה. היא מחוברת לאידיאל היווני העתיק המהלל את הגוף האנושי ואת נצחון היתרון הפיזי העדיף. היא ניזונה גם מהמרדף אחר פרסום וכסף של ימינו. נצחון עצמי אינו מעניינה – אלא אם כן נצחון זה נדרש בדרך לפודיום המדליות.

אפשר ליהנות מהאולימפידה גם כך, בהחלט. היא אינה מתיימרת ללמד אותנו מוסר. עדיין, כצאצאי היהודים העקשנים שמרדו בתפיסת הספורט היוונית, מעניין לזכור שהמסורת שלנו סוקרת את הדפים האפלים בהיסטוריה של האולימפידה ושמה את האצבע על הבעיה: גבורה מתחילה בהתגברות על פיתויים.