השבוע הראשון בשנת הלימודים החדשה תכף מסתיים. ללא ספק, ילדינו יחזרו מבתי הספר עמוסי חוויות. חוויות, כך נראה, מצויות למכביר במוסדות החינוך של ימינו. הכל צריך להיות "חוויתי". לימוד סתם זהו משהו מיושן, משהו שהיו עושים פעם. היום הלימוד צריך להיות לימוד חוויתי, אינטראקטיבי, משחקי, כזה שמשתף את התלמידים, משעשע אותם ונותן להם "חוויות".

האם כל זה הופך את בית הספר למקום כיפי יותר עבור הילדים? אולי. אם שואלים את הילדים, נראה שעולם כמנהגו נוהג – היריבות הישנה בין הילד לבין הספר לא הגיעה לסופה. כל כמה שלא נשקיע בחוויה ובמשחקיות, הילד יעדיף את המשחקים המשמימים בסמארטפון שלו על פני שיתוף פעולה עם המערכת הממוסדת.

מערכת היחסים העכורה בין ילדים ובתי ספר לא התחילה עם ההיפים של שנות ה-60, שרצו "לשבור את החומה" ושרו על כך שהם לא צריכים יותר חינוך. היא עניין עתיק יומין, שימיו  כימי מערכת החינוך עצמה. כשחכמינו זכרונם לברכה רוצים לבקר את בני ישראל במדבר, הם אומרים שהם ברחו מהר סיני, ההר עליו ניתנה התורה והמצוות לעם ישראל, כמו "תינוק הבורח מבית הספר" (תינוק הוא ילד קטן בלשון המשנה. ילדי בית הספר מכונים: "תינוקות של בית רבן"). כלומר, הרבה לפני מערכת החינוך המודרנית, עם הכללים הנוקשים, הלוח הלבן והשולחנות הקטנים – ילדים לא אהבו ללמוד. אהבת הלימוד איננה טבעית לנו.  

גישת הלימוד החוויתי, שכאמור תופסת יותר ויותר פופולריות בבתי הספר שלנו, טועה כמדומני בנקודה זו. היא אינה משלימה עם הרעיון שהלימוד מנוגד לטבע שלנו. היא מניחה שישנו איזשהו עולם מושלם, עולם שבו ילדים אוהבים ללמוד, שבו הלימוד אינו מעיק עליהם אלא הוא הרמוני לחלוטין עם הנטייה הטבעית שלהם, עולם שבו ילדים רוצים ללמוד כמו שהם רוצים לשחק.

לפיכך, גישה זו תולה את הסירוב של הילדים ללמוד בבתי הספר. היא מאשימה את הממסדיות, את המערכתיות, את הנוקשות של המורים והנוקדנות של ספרי הלימוד. כביכול, הסיבה היחידה שהילד לא רוצה ללמוד היא כי מבוגרים משעממים ומרובעים מעבירים לו את החומר. אך אם המורה תהיה קולית ומגניבה, ותעביר את חומר הלימוד בצורה משחקית וחוויתית, הילדים ישושו ללמוד כמה שיותר והסקרנות הטבעית שלהם תעשה את כל העבודה.

הראשון שהגה רעיון זה בצורה מסודרת היה ההוגה הצרפתי בן המאה ה-18, ז'אן ז'אק רוסו. בספרו "אמיל, או על החינוך" מתאר רוסו בשפה ציורית את חינוכו של אמיל – ילד דמיוני שגדל בתנאים אופטימיליים, שאינם משחיתים את הטבע הטהור שלו. החינוך של אמיל הוא שילוב של בית ספר דמוקרטי ובית ספר  אנתרופוסופי יחד עם הטרנד העדכני ביותר – בית ספר יער. על כל אלו יחד חשב רוסו לפני יותר מ-250 שנה.

"הכול יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכול מתנוון בין ידיו של האדם". כך מצהיר רוסו בפתח ספרו. לפיכך, הוא מנסה לחנך את אמיל ללא מגע יד אדם. המורה של אמיל אינו באמת מחנך אותו. הוא פשוט מטייל אתו בטבע, עונה לשאלות שלו ונותן לסקרנות הטבעית שלו לעשות את העבודה, בלי להשחית את תומתו.

התגובה הראשונה שלי לדברים של רוסו הייתה: "נו, בטח. כנראה שהוא מעולם לא פגש ילדים". אולם, למרבה האירוניה, בניגוד לאמיל, הילד המושלם שרוסו בורא בדמיונו, היו לו גם ילדים ממשיים, ולא מעט. 5 ילדים נולדו לו. ומה לגבי אותם ילדים? האם הוא אכן חינך אותם בחינוך יער ברוח אנתרופוסופית-דמוקרטית?

ובכן, לא ממש. הוא נטש אותם עם לידתם והם גדלו בבתי יתומים. ככל הנראה, הנפש הרגישה של רוסו לא הייתה מסוגלת להשחית את הדבר המושלם שיצא מתחת ידו של בורא עולם, ולכן הוא העדיף להשליך את ילדיו לבתי יתומים, שם שליחיו של האל ידאגו להם.

הטבע מגדל פראי אדם

אם רוסו היה בכל אופן מנסה לגדל את ילדיו ולחנך אותם, הוא היה מגלה מהר מאד שהפנטזיה אודות המצב הטבעי של הילד אינה בדיוק תואמת את המציאות בשטח. לימוד אינו דבר טבעי. לימוד מנוגד לטבע שלנו. אם נניח לטבע לעשות את העבודה שלנו, הילד יגדל להיות פרא אדם. התפקיד של החינוך היא לעצב את הטבע, לשפר אותו, להפוך אותנו לבני תרבות.

המסורת היהודית, בניגוד לרוסו, מבינה זאת היטב. הציווי על החינוך, על הלימוד, על העברת התורה לילדנו מרכזי מאד במסורת שלנו. בטקסט החשוב ביותר שהיהודי המסורתי מצטט פעמים בכל יום – קריאת שמע – הוא מזכיר לעצמו זאת: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". אנו מצווים להזכיר לעצמנו את דברי התורה כל הזמן, ולשנן אותם לבנינו, ללמד אותם. זאת משום שהלימוד אינו פעולה טבעית. אם לא נשנן, אם לא נזכיר לעצמנו ולילדנו כל הזמן את הדברים שקיבלנו מאבותינו, אנו עלולים לשכוח.

תמונת העולם שמציירת התורה היא כזאת: מצב הטבע הוא מצב של שכחה, מצב שמוביל להפקרות. אם האדם לא ישים על לבו כל הזמן את דברי התורה, את הדברים שקיבל מאבותיו, הוא ישכח, יתנוון, ויהפוך לייצור משוחת, פגום. הוא יהפוך להיות בהמי יותר, חייתי יותר, פחות דומה לאדם ויותר דומה לחיה. מה ששומר על האדם ממצב זה הוא התורה. אך אותה תורה אינה מגיעה לנו באופן טבעי, היא דורשת לימוד מתמיד, הוראה מתמידה, והעברה רציפה וזהירה מאב לבן.

הבנים שלנו לא בהכרח יאהבו ללמוד, מלמדת התורה, אך האחריות שלנו, כאבות, היא לשנן להם שוב ושוב, להזכיר להם, להטמיע בהם את הזיכרון שקיבלנו גם אנחנו מאבותינו, כיוון שזו הדרך היחידה לחיות כבני אדם.

איני אומר כמובן שעלינו להסיק מכך שרצוי לחזור לשיטת הלימוד הנוקשה של פעם. רצוי לעטוף את הלימוד בעטיפה נחמדה ככל הניתן, שתקל על הילדים להתחבר אליו. ואכן, הרבה מאד משיטות הלמידה החדשות עשויות להועיל בהקניית חומר הלימוד לילד. אולם, עם כל זאת עלינו לזכור שיש משהו לא טבעי בלמידה. לא משנה כמה נחמד נעשה זאת, הילד לא יבקש ללמוד מרצונו הטוב. לימוד הוא דבר קשה, הוא דורש מאתנו להרגיל את עצמנו למשהו שאינו טבעי לנו. רק אם נזכור זאת, נוכל להקנות לילדנו את חומר הלימוד, ובסופו של יום, גם את חדוות הלמידה וההנאה המתקבלת לאחר המאמץ, ההנאה מידיעת מה שלא ידענו קודם לכן.