אני עייפה

איחוד ירושלים הוא גם תנועה בנפש שלנו. על פי שיטת ימימה, אנחנו מתמודדים בכל רגע ובכל יום, בעיקר בבית שלנו, עם הבחירה האם לאחד ולבנות את ירושלים או חס וחלילה להחריב אותה.

״מדריכת ההורים הזו הייתה מאוד מאוכזבת ממך עכשיו, ענבר״, אמרתי לעצמי. ״איך לא הזכרת את זה לעצמך באותו הרגע? הבת שלך לא חושבת באופן רציונלי. היא לא חשבה על ההשלכה של האגרוף שלה"

כל השבת הזאת התנדנדתי בין תחושת אשמה ומבוכה מכך שלא עזרתי מספיק, לבין הניסיון לתת לעצמי אישור שאני בסדר, שאני אמא עייפה ועמוסה, ושהשבת היא ההזדמנות היחידה שלי לנוח

״ענבר! את ניקית היום 5 שעות, בקושי עצרת לשתות או לאכול, והדבר היחיד שהזנת את עצמך בו זה מחשבות שליליות והלקאה עצמית. ומה בסוף יצא ממך?״ ואני עניתי לעצמי: ״יצאה ממני המשוגעת...״

אני זוכרת את עצמי מזיעה, עייפה וכאובה בשעה 22:00 בלילה, אחרי שסיימתי להדריך ארבעה ולפעמים חמישה אימונים ברצף, מדדה לעבר המטאטא ומתפללת בליבי שינחת בסטודיו איזה מלאך שינקה במקומי. זה אף פעם לא קרה