איך התנקה לי אבק מהלב כשניקיתי את מועדון הכושר

לפני כמה שנים היה לי מועדון כושר לנשים. כדי לחסוך קצת בהוצאות, הייתי מנקה אותו בעצמי בסוף כל יום גדוש באימונים, ובעשרות נשים שהשילו את שיערן על פרקט הסטודיו.

אני זוכרת את עצמי מזיעה, עייפה וכאובה בשעה 22:00 בלילה, אחרי שסיימתי להדריך ארבעה ולפעמים חמישה אימונים ברצף, מדדה לעבר המטאטא ומתפללת בליבי שינחת בסטודיו איזה מלאך שינקה במקומי. זה אף פעם לא קרה, אמנם, אבל יום אחד נזכרתי בקונספט יפה ששמעתי פעם בשיעור: ״ייחוד שמים וארץ״. בין היתר, העיקרון הזה דיבר על כך שאנחנו לא סתם כאן בעולם הגשמי הזה ולא סתם אנחנו מתבקשים לבצע בו כל מיני פעולות יומיומיות ״מעצבנות״ וסיזיפיות כמו לטאטא את הרצפה, לעשות כביסה, להחליף טיטולים. בפעולות האלה טמון עומק גדול יותר. לפני שנצלול לעומקו, נקפוץ רגע לאופן בו חכמת הקבלה מציגה אותו.

על פי חכמת הקבלה, כל דבר בעולם הגשמי שלנו הוא ענף שיש לו שורש בעולם רוחני עמוק יותר. המטאטא שאחזתי בידיי הוא ענף. תחושת העייפות וחוסר החשק לטאטא בסוף היום - הם ענף. המחשבות שעברו לי בראש באותו הרגע כמו ״למה לא מגיע איזה מלאך להחליף אותי?״ - גם הן ענף. והשורש של כל הדברים האלה חבוי בעומקם.

לפעמים נוכל למצוא את השורש בקלות, ולפעמים לא. זה לא כל כך משנה. מה שכן משנה הוא ההבנה שיש רובד נוסף, עמוק ושורשי יותר למציאות, שהשורש הוא תמיד טוב ושהענף הוא הזמנה שלי להתחבר פנימה למקום העמוק והטוב הזה.

עכשיו נקפוץ בחזרה לאותו רגע בסטודיו בו אני נזכרת שיש לי עכשיו הזדמנות ״לייחד שמים וארץ״. כלומר, להכניס את הרוחניות לתוך הגשמיות. להכניס איזו כוונה עמוקה יותר, בקשה להתחבר לאיזה טוב פנימי ועמוק יותר, בתוך הפעולה הכל כך גשמית והסיזיפית הזו של טאטוא הרצפה. 

ברגע הזה נולדה בי תפילה: ״כמו שאני מנקה עכשיו את הרצפה הזו, ככה שיתנקה מהלב שלי האבק...״

פתאום התחלתי לחשוב על הנשים שעברו אצלי בסטודיו באותו היום. אחת הביאה בייביסיטר במיוחד כדי להתאמן שעה ולנקות את הראש. כל הכבוד לה. לא ויתרה על עצמה.

השנייה מחפשת זוגיות, היא סיפרה לי לפני האימון שהיה לה דייט והיא התאמנה עם הפלאפון שלה לידה. בדרך כלל אני לא מרשה, אבל ידעתי שהיא מחכה להודעה ממנו. כל כך רציתי בשבילה שהוא ישלח הודעה כבר.

הייתה אחת שהיה לה קשה לכרוע כמו כולן כי יש לה בעיה בברך. נתתי לה תרגיל חלופי. איך שאני אוהבת אותה... הלוואי שהיא תמיד תדע לתת לעצמה חלופות כשקשה שלה ולא תנסה להתאים את עצמה לאחרות. לא רק באימון, גם בחיים.

פתאום הפעולה הזו שכל כך עצבנה אותי הפכה לרגע של התרחבות הלב שלי, ומבלי ששמתי לב כבר סיימתי לטאטא את כל הלכלוך שהנשים האלה, שאני כל כך אוהבת, השאירו לי על הרצפה.

התפילה שלי התגשמה - התנקה לי אבק מהלב.

מאז אותו לילה בסטודיו, החלטתי לקחת איתי את העיקרון הזה לכל פעולה שאין לי חשק לעשות.

כשעומד מולי הר של כלים (למה אנחנו לא קונים כבר מדיח? אין לי תשובה לזה) אני אומרת לעצמי: ״הנה הזדמנות לייחד שמים וארץ״ ומתחילה לשטוף כל כלי ולהפוך את זה לתפילה.

״שיתנקו מעליי הפחדים והספקות. שיתנקו לי מהראש קולות שליליים. שאצליח להיות יותר נוכחת ברגע ולהתעסק בכל פעם רק במשימה אחת. שאיהנה יותר מגידול הילדים ושלא אתעצבן על עוז כשהוא שופך מים מהכוס. שתמיד אהיה בעשייה שעושה לי משמעות אבל גם כשאצטרך להתעסק במשימות פחות זוהרות, שאמצא גם בהן את הטוב והחשוב…״

ככה עוד תפילה ועוד תפילה. 

עוד ייחוד ועוד ייחוד.

והלב מתרחב ואני מבינה שהפעולות הסיזיפיות האלה הן תוצאה של חיים מלאים ויפים של אנשים שאני אוהבת.

ופתאום מבלי ששמתי לב, הנה 53 הכלים נשטפו (כן, אני גם סופרת את הכלים תוך כדי שטיפה ומשום מה זה נותן לי מוטיבציה לסיים לשטוף אותם).

אנשים מבצעים אימון גופני ומגלים דרך הגוף את הנפש שלהם, את עצמם.

יש לנו הזדמנות לגלות את עצמנו בכל פעולה שאנחנו עושים

אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנצליח לגשת למטלות היומיומיות שלנו בצורה כזו. הרי כך או כך אלה פעולות שצריכות להתבצע, אז אם כבר עושים... נעשה אותן בכיף, עם כוונה ותפילה להתחבר ללב. (אבל מותר גם לקנות מדיח!)