למה אני לא מפסיקה להתעצבן על כולם?

כל השבוע הייתי מרוקנת, עייפה, חסרת מצב-רוח ועצבנית. לא הבנתי למה... בסך הכל, הרוב מסתדר לי בחיי. למה אני חסרת מנוחה? באחד הימים, כשטיילתי עם הילדים שלי במושב, מצאתי את עצמי גם מתעצבנת עליהם באופן מאוד לא פורפורציונלי ולא הצלחתי לעצור את הלופ הזה של התסכול, המתח והעצבים.

מה יש לי??

בערב, אחרי שכולם נרדמו, התיישבתי על הספה ודיברתי עם עצמי: ״ענבר, תעצרי. תחשבי מסלול מחדש. מה קורה כאן?!״

״זה הנקיונות לפסח. אני מנקה ומגלה כמה עוד נשאר לי לנקות. אני מרגישה שהקירות צועקים עליי: ׳קדימה. מהר. את לא מספיקה. את לא עושה עבודה טובה. לא לעצור!׳ לפעמים הם קוראים לי ׳עבד׳״, עניתי לעצמי

״ענבר! את ניקית היום 5 שעות, בקושי עצרת לשתות או לאכול, והדבר היחיד שהזנת את עצמך בו זה מחשבות שליליות והלקאה עצמית. ומה בסוף יצא ממך?״ ואני עניתי לעצמי: ״יצאה ממני המשוגעת...״

פרשת מצורע מגיעה בתזמון מושלם רגע לפני חג הפסח ומלווה אותנו בהכנות, בסדר ובנקיונות. הפרשה הזו רוצה לספר לנו שכדי שיהיה בסדר, אנחנו אלה שצריכים לעשות סדר בחיים שלנו. זה סדר פנימי וחיצוני גם יחד.

המצורע הוא זה שהוציא רע, כלומר, דיבר לשון הרע על מישהו אחר מעם ישראל. נו... מה הבעייה בקצת רכילות עסיסית, אה?? הבעייה היא שאותו מצורע הפסיק להרגיש בחוש שמדובר באח שלו. אף אחד מאיתנו לא ידבר באופן שלילי על אח שלו, אף אחד לא ירצה שיקרה משהו רע לאח שלו ואף אחד לא יסכים שמישהו ידבר רע על אח שלו. אפילו במשפחות בהן יש ריחוק, מתח וכעסים, כשאחד מהם יודע שיש איום ממשי שנשקף לאח שלו, הוא מיד ייחלץ לעזרתו.

המצורע הפסיק להרגיש את תחושת האהבה והאחדות בתוך העם שלו. משהו בלב שלו נסתם, משהו ברגשות שלו התקהה ולכן הוא הוציא רע. בדרך כלל צריך שניים לטנגו הזה, כך שהוא ככל הנראה סחף אחריו עוד אנשים אל תוך ״מחול-לשון-הרע״ הזה ואולי אף אחד לא טרח לעצור את השני ולהגיד: ״היי! זה אח שלי! תפסיקו עם זה מיד!״.

דמיינו רגע תרחיש מצחיק: אישה אחת תיגש להכין את ביתה לפסח עם משחה שכתוב עליה: ״כשר לפסח״ ותמרח את כל החפצים בבית שלה במשחה ואז תכריז: ״הבית כשר לפסח!״.

האם הבית באמת כשר? לא. כדי לעשות סדר ונקיון אמיתי בבית, היא צריכה לפתוח את הארונות, להוציא את החפצים מתוכו, לנקות אותם. היא צריכה לפנות מהמקרר שלה את החמץ ולקנות מוצרים כשרים לפסח. משחה לא תעשה עבורה את העבודה הזאת (אם כי זה היה מאוד עוזר לי אם הייתה אופציה כזאת).

על פי פרשת מצורע, כאשר אדם הוציא-רע, הוא צריך להיות מורחק מהמחנה למשך שבוע שלם, להצמד לכהן ולעשות חשבון נפש. אחרי שבוע הוא יטבול במקווה וכך יוכל להטהר, להחלים ולחזור למחנה. לא מדובר כאן בעונש ולא בצורך לבייש את אותו האדם שנהג לא כשורה, אלא ביצירת מרחב החלמה והתחזקות.

אף-אחד מאיתנו לא קם בבוקר עם החלטה להוציא ממנו רע. אף אחד לא רוצה להיות רע או להזיק לאחר. מה שיוצא מאיתנו זה רק תוצאה של מה שנכנס. כאשר המצורע מורחק מהמחנה ונצמד לכהן שהוא בעל זיכוך ומידות טובות, מתאפשר לאותו מצורע לעשות חשבון נפש: מה הכנסתי פנימה שגרם לי להוציא רע? ממש כמו אותה אישה שמנקה לפסח שעוצרת לזמן מה את שטף החיים הרגיל שלה ומתחילה לפתוח ארונות, ככה נדרש המצורע לפתוח את ארונות לבו ולשאול את עצמו: ״מה גרם ללב שלי להסתם ככה? איך אני יכול להזדכך ולפתוח שוב את הלב שלי כדי להרגיש שאני אהוב, אוהב ומחובר לכלל ישראל?״

משחה לא תעזור למצורע כמו שהיא לא תעזור למנקה החרוצה לפסח. דרושה כאן עבודה מעמיקה יותר שהיא לא כל כך אוטומטית, לא הכי נוחה, אבל מאוד משתלמת בסופו של דבר.

חזרתי לשיחה שלי עם עצמי על הספה באותו ערב והבנתי שככל שהזנתי את עצמי יותר ויותר במחשבות שליליות ומעיקות, ככה יצאה ממני יותר שליליות החוצה כלפי עצמי, כלפי בעלי, וכלפי הילדים שלי, כשאף אחד מאיתנו לא אשם. עצרתי. חישבתי מסלול מחדש.

״ענבר, למה את מנקה בכזו חריצות לפסח? למה את כל כך בלחץ?״

עניתי לי: ״כי אני רוצה להיות תלמידה מצטיינת של יהדות! כי אני רוצה שהבית שלי יהיה נעים ונקי. כי אני רוצה שיהיה לנו טוב לחיות בבית הזה. כי אני מאמינה שככה אני מביאה את הגאולה לעם ישראל״

וענבר ענתה לי: ״יופי! עם כוונות כאלה טובות וכזו חריצות, לא מגיע לך להרגיש מכווצת ומתוסכלת כשאת מנקה. אל תקשיבי לקולות האלה שמספרים לך שאת לא טובה, כי את הכי טובה שיש!״

נשמתי עמוק. אמנם, יש לי עוד הרבה עבודה עד שהבית יהיה כשר לפסח ועדיין לא המציאו את המשחה שמכשירה לפסח בעצמה, אבל אני באמת הכי טובה שיש.  כתוב שצריך לעבוד את השם בשמחה, אז זה מה שאני בוחרת להזין את עצמי בו במהלך הנקיונות - שמחה.

מה שיוצא תלוי במה שנכנס.

נכניס שלילי, יצא שלילי. נכניס חיובי, יצא חיובי

ואם הכנסנו שלילי מבלי להתכוון, הנה הזמן לחשב מסלול מחדש, לפתוח ארונות ולעשות סדר,

כדי שיהיה ב-סדר :)

* המאמר נכתב בהשראת המסר השבועי בוואטסאפ של משה שרון על פרשת השבוע.