למה אני לא מצליחה להיות אמא מושלמת?

צעקתי על בת השנה והשמונה חודשים שלי כי היא נתנה לי אגרוף באף וצחקה בזמן שניסיתי להרדים אותה. צעקתי עליה כי היא לא הסכימה שאניח אותה במיטה שלה, היא רצתה להרדם רק עליי. בנוסף לזה, היא כאמור הרביצה לי והכאיבה לי. צעקתי עליה גם כי הייתי מאוד עייפה והיה לי יום ארוך עם שני ילדיי וכבר חיכיתי לרגע הזה שבו אני רובצת בספה, שותה כוס תה ולא עסוקה במתן שירות לשני זאטוטים מתוקים. בשלב מסוים הייתי נסערת מדי וקראתי לבעלי שיחליף אותי, הוא הגיע ואני יצאתי ברוח סערה מהחדר. אחרי רבע שעה הבת שלי נרדמה. חזרתי לחדר לראות אותה ישנה והתמלאתי ברגשות אשמה. למה צעקתי עליה? היא בסך הכל תינוקת, היא לא רצתה להפרד ממני, זה צריך להחמיא לי, היא לא אשמה בכך שאני עייפה ועמוסה. הרי אני זו שבחרתי להביא אותה לעולם, היא לא צריכה להרגיש שאני רק מחכה לרגע הזה שהיא תלך לישון ויהיה לי זמן לעצמי.

ככל שהתמלאתי באשמה ובמחשבות שכיווצו לי את הלב חשבתי על מדריכת הורים שאני עוקבת אחריה באינסטגרם. היא מדברת בסרטונים שלה המון על הגישה ההיקשרותית וכמה חשוב להבין איך הילדים שלנו מורכבים. כמה חשוב ללמוד על התפתחות המוח של הילד, שלפחות עד גיל חמש הוא כל כך לא רציונלי והמערכת העיקרית שמנהלת אותו היא המערכת הלימבית שאחראית על הרגש. המערכת שאחראית על הרציונל, לעומת זאת, מתפתחת הרבה יותר לאט ותלויה מאוד גם בחינוך התיווך והלמידה על החיים שיעניקו ההורים לילדיהם.

״מדריכת ההורים הזו הייתה מאוד מאוכזבת ממך עכשיו, ענבר״, אמרתי לעצמי. ״איך לא הזכרת את זה לעצמך באותו הרגע? הבת שלך לא חושבת באופן רציונלי. היא לא חשבה על ההשלכה של האגרוף שלה, היא בעיקר הרגישה שהיא רוצה עוד כמה רגעים איתך וזה מה שיצא ממנה באותו הרגע. התפקיד שלך הוא לתווך לה את החיים, ללמד אותה שיש השלכות למעשים שלה ולהמתין ברוך וסבלנות שהמוח שלה יבשיל, בקצב שלה, מבלי לצפות ממנה לתוצאות מיידיות. זה התפקיד שלך כאמא ואת יודעת את זה. הרי צפית בכל הסרטונים של אותה מדריכת הורים ושיננת אותם שוב ושוב ושוב״.

אני באמת רוצה להיות האמא הזו. זו שיש לה את כל הכלים הפיזיים, הרגשיים, התודעתיים בארגז הכלים שלה כדי להכיל, לחמול, להבין, לתווך ולחנך את ילדיה. זו שגם כשחסרים לה הכלים האלה וגם כשהיא טועה ולא מושלמת, היא עדיין מצליחה לתקשר את עצמה בחיוך ונועם וכמעט אף פעם לא צועקת ויוצאת מהכלים. אבל האידאל הזה כל כך כל כך רחוק ממני.

קראתי בספרה של אלומה לב ״עד שלבך יתנגן״ חלק של ימימה אביטל שבו היא דיברה עם לומדת שלה שהייתה בת לאם ניצולת שואה. האם, שעברה לא מעט בחייה, לא הצליחה להעניק ללומדת את אותו החום, אהבה ותשומת הלב כמו שהעניקה לאחותה של הלומדת, ככל הנראה בגלל מה שעברה. אותה לומדת הייתה מלאת כעס ועלבון כלפי אמא שלה. ימימה לימדה אותה איך מצד אחד לתת מקום לרגשות הקשים שלה, כלומר, לחמול על עצמה, ומצד שני איך לחמול על אמא שלה שזה כל מה שהיא הייתה מסוגלת אליו, ושאין לזה כל קשר לאהבתה העזה אליה כבת. הלימוד של ימימה עבור אותה לומדת עזר לי להבין משהו על החמלה הזו שעוברת מדור לדור.

אם אני מלאת כעס ושיפוטיות על הטעויות שאמי עשתה כלפיי, זה יתפשט הלאה לכעס והשיפוטיות שלי על הטעויות שאני עושה כאמא לילדיי, וזה ימשיך להתפשט גם לחוסר היכולת שלי להכיל את הטעויות שלהם. הפיתרון, לפי ימימה, מתחיל מחמלה. קודם חמלה כלפי עצמי. ״לשם ההתפתחות שלך, היית חייבת לכעוס על אמך ולדרוש את מקומך בעולם, כתנאי להשרדותך״, אמרה ימימה ללומדת שלה. ״אבל השלב הבא הוא לחמול גם עליה שעברה מה שעברה ולא הצליחה לתפקד כמו שהיה מצופה ממנה״ (אלו עיקרי דבריה של ימימה שנכתבו במילותיי). החמלה כלפי עצמי שלא יכולתי להכיל מצב בו אמי לא מושלמת, תתפשט ותהפוך לחמלה כלפי אמא שלי שלא הייתה מושלמת, והיא תהפוך גם לחמלה כלפי האמא שאני, שהיא כמובן לא מושלמת, וגם כלפי ילדיי המתוקים והלא מושלמים.

כשהתחלתי ללמוד מאותה מדריכת הורים באינסטגרם על הגישה ההיקשרותית חלמתי להיות האמא שחומלת ומבינה רק את ילדיה אבל אז התברר לי שאני קודם כל צריך להבין ולחמול על עצמי. הילדים המתוקים שלי מפעילים אצלי כל מיני טריגרים בנפש שאני בעצמי לא תמיד מבינה איך הם נוצרו ואיך משחררים אותם. לפעמים התגובה האוטומטית שלי כשאותו טריגר הופעל, היא לא נעימה ובלתי-נשלטת. אם כל הזמן אדרוש מעצמי רק ללמוד איך ילדיי חושבים ואיך להגיב בצורה הכי טובה ונעימה אליהם, אני אפספס מתנה אדירה: מתנת ההתבוננות הפנימית, ללא כל שיפוטיות וביקורת, מתוך כוונה לעשות שלום קודם כל עם הילדה שחיה בתוכי, זו שלא תמיד קיבלה את מה שהיא הייתה זקוקה לו כילדה.

אם כך, יצרתי לעצמי הגדרה חדשה של האמא המושלמת שאני רוצה להיות. האמא הזו לא רק מדברת בחיוך ונועם ולומדת היקשרות, היא גם חברה טובה של עצמה. הילדים של אותה אמא לא רק מקבלים ממנה חינוך, אלא גם השראה איך לקבל את עצמם , להיות גם הם חברים של עצמם, ולהשתפר מתוך תחושת שלום פנימי ואהבה.