"איך את יכולה לשמוח כשיש לנו חטופים בעזה וחיילים שנופלים כמעט מדי יום?"
השמחה שלי אף פעם לא שלמה מאז ה-7.10. בכל פעם שיש לי הזדמנות גדולה לשמוח, אני מרגישה את החיוך מתחיל להתלבש על פניי כשבמקביל מתגבר גם החנק בגרון שלי
השמחה שלי אף פעם לא שלמה מאז ה-7.10. בכל פעם שיש לי הזדמנות גדולה לשמוח, אני מרגישה את החיוך מתחיל להתלבש על פניי כשבמקביל מתגבר גם החנק בגרון שלי
כשישה-שבעה מעגלי שיח, שבכל אחד מהם יושבים ועומדים לפחות מאה איש, התאספו סביב קרובי החטופים, כל אחד וסיפורו. זה משמיע הקלטה ואחר מראה תמונות של יקיריו החטופים. אלו עומדים וסוקרים את השומעים, ויש מי שמרכין ראשו ומתקשה לדבר בשטף
אם השאלה הזו הציקה בשנים הקודמות, היום היא כבר תקועה לנו כמו עצם בגרון. סבלנו כל כך הרבה השנה, ואנחנו עדיין סובלים. האם זה הזמן לפתוח את בקבוקי השמפניה?
האם יש קושי מוסרי בסיכון חיי חייל צעיר כדי להציל חטוף מבוגר? ומה לגבי חטוף צעיר יותר? השכל האנושי אינו מסוגל לקבוע סדר עדיפויות חד משמעי בעניין חיי אדם, והיהדות מנחה אותנו לא להיכנס כלל למערכת שיקולים כזו
דדי סוויסה לא ישכח את הרגע שבו ראה לראשונה את מיצב שולחנות השבת הערוכים לחטופים. "הרגשתי שכל מי שמביט בכיסא ריק, רואה את הילד הפרטי שלו". הרעיון שהגה הפך לוויראלי בכל העולם, אבל מבחינתו, רק ביום שבו ניתן יהיה לפרק הכל, הוא יהיה מאושר