מי עומד מאחורי מיצב שולחן השבת הריק למען החטופים?
דדי סוויסה לא ישכח את הרגע שבו ראה לראשונה את מיצב שולחנות השבת הערוכים לחטופים. "הרגשתי שכל מי שמביט בכיסא ריק, רואה את הילד הפרטי שלו". הרעיון שהגה הפך לוויראלי בכל העולם, אבל מבחינתו, רק ביום שבו ניתן יהיה לפרק הכל, הוא יהיה מאושר
עד ה-7 באוקטובר היה דדי סוויסה, יועץ אסטרטגי במקצועו, אזרח רגיל. שלושה ימים לאחר אותה שבת נוראה, הוא היה בין המייסדים הראשונים של מטה המתנדבים ומטה המבצעים של משפחות החטופים.
"הגעתי כמתנדב למסיבת העיתונאים הראשונה של הורים שעוד לא ידעו איפה הילדים שלהם", הוא נזכר. "היו שם כמה זוגות הורים בודדים, והאירוע התקיים במשרד פרטי של עורך דין בסמוך למוזיאון תל אביב. אחרי האירוע, החלטנו להקים חמ"ל והוצאנו הודעות לתקשורת כדי לקבל חשיפה ליוזמה שלנו - הקמת מטה שייתן מענה למשפחות החטופים והנעדרים. עם פרסום מספרי הטלפון, המטה קרס. התחלנו לקבל מאות טלפונים מהורים שלא ידעו איפה הילדים שלהם – מי נעדר, מי הרוג, מי חטוף. הייתה פאניקה".
"הם צרחו עלינו, כעסו ובכו, כי חשבו שמדובר בגוף לאומי. המתנדבים שענו לטלפונים פשוט התפרקו, ורבים נטשו. הבנו שצריך לשנות את דרך הפעולה. פסיכולוגים מתנדבים החלו לטפל בהורים ובמקביל הבנו שצריך להעלות את המודעות לעניין החטופים והנעדרים בארץ ובעולם בדחיפות ולהפעיל לחץ בכל דרג אפשרי כדי לקדם את הנושא".
כשבוע לאחר הטבח, ועדיין בתוך ההלם הגדול, התכנסו נציגי המשפחות והמתנדבים כדי לחפש דרכים יצירתיות לשמירת החטופים בתודעה. "חיפשנו דרך יצירתית, שתחליף את הנאומים ותעביר מסר פשוט, חד ואוניברסלי. בהתחלה חשבנו לקיים ברחבת המוזיאון קבלת שבת מסורתית. ואז העליתי את הרעיון להציב שולחן שבת ריק. הרי זה הסמל של כולנו, לא משנה חילונים או דתיים. זה המקום שבו כולנו לבושים יפה, נפגשים, מתחבקים, אוכלים אוכל של אימא. חשבתי שאין דבר שיכול להביע יותר טוב את הקושי שלנו כרגע, מאשר שבשולחן השבת חסרים לנו אלה שאנחנו הכי אוהבים".
לסוויסה לא היה מושג עד כמה הרעיון שלו הולך לתפוס. כשבועיים לאחר החטיפה, ערכו בני משפחות החטופים והנעדרים קבלת שבת חגיגית, בה השתתפו הרב בני לאו והזמר קובי אפללו. באותו אירוע גם הוסב שמה של רחבת המוזיאון ל"כיכר החטופים והנעדרים". ברחבה הוצב שולחן שבת ארוך, מבהיק בלובנו, עם 203 כיסאות ריקים. סוויסה מספר: "המפיקה תמר אורדן, שהקימה את המיצב, קראה לי לבוא לראות. עמדתי מול השולחן ופשוט פרצתי בבכי. כולנו התרסקנו שם לגמרי. ההורים, הקהל שהגיע ואפילו צוותי הכתבים הזרים. זה היה כמו אגרוף בבטן. הניגוד בין שולחן השבת החגיגי לבין עשרות הכיסאות הריקים, בטור ארוך שלא נגמר, היה מבעית ומצמרר. נותרנו ללא מילים. הרגשתי שכל מי שמביט בכיסא ריק, מרגיש שמדובר בילד הפרטי שלו".
מהר מאוד הפכה היוזמה הכמעט מקרית לאירוע עולמי. אמנים ומתנדבים מכ-60 מדינות ברחבי העולם יצרו שולחנות דומים. כך למשל במספר מוקדים בארצות הברית - בגבעת הקפיטול, מול הבית הלבן ובטיימס סקוור בניו יורק, בפריז, בלונדון, ברלין, רומא, ברצלונה, מדריד, תאילנד, סרי-לנקה ואוסטרליה.
לצד השולחנות הערוכים בעולם, מסעדות ובתי קפה רבים בישראל הציבו שולחן ערוך ריק עבור הסועדים החטופים כאות סולידריות ומחווה למשפחותיהם. לפרויקט נוספו מיצבים ויזואליים עוצמתיים נוספים, כמו עגלות הילדים הריקות עם בלונים אדומים, דובי הפרווה המדממים עם כיסוי עיניים שחור ותמונות של הילדים שנחטפו לעזה.
השולחן הריק עבר שינויים על פי קצב האירועים. לאחר עסקאות החטופים הראשונות, הוסרו כיסאות הפעוטות המוגבהים, לאחר שכמעט כולם חזרו. היום נשארו רק שני כיסאות ילדים הממתינים לילדים אריאל וכפיר ביבס. גם צבע השולחן השתנה. משולחן שבת לבן עם כיסאות חומים – סמל למעמקי האדמה בה מוחזקים החטופים, נצבע השולחן בכחול-לבן, צבעי הטלית ודגל מדינת ישראל.
"למיצב יש אמירה חזקה, וזה הפך למקום שבו כל אחד מרגיש צורך להביע את עצמו", אומר סוויסה. "לדעתי זה מדהים שאנחנו, כעם השרוי במשבר שלא ייאמן – מצליחים לבטא את הצער העמוק שלנו בדרך כל כך אמנותית ותרבותית. למרות הייסורים והסבל, המחאה שלנו היא אצילית ואות כבוד לעם ששומר על הזיקה למסורת העתיקה שלו ומנכיח את הסמל היהודי במודעות העולמית".
ומה החלום שלו? "שנוכל לפרק את השולחן. אני מחכה ליום שבו אוכל לבוא עם פטיש ולשבור אותו. לא יהיה מאושר ממני".