מה הקטע של שתיית יין בפורים?

מה הקטע של שתייה בפורים? אם השאלה הזו הציקה בשנים הקודמות, היום היא כבר תקועה לנו כמו עצם בגרון. סבלנו כל כך הרבה השנה, ואנחנו עדיין סובלים. חיילנו עדיין בעזה, היקרים לנו עדיין חטופים, והנה - חג פורים מתקרב ומציע לנו להשתכר? האם הוללות וסביאה הם מעשה ראוי לאור המציאות הלאומית העגומה שבה אנחנו שקועים?

ובכן, בחלק מהתרבויות בהחלט אפשר לראות ביין אמצעי להוללות חסרת גבולות. כך למשל פולחנים שנעשו ביוון העתיקה לכבוד דיוניסוס, אל היין והגפן, התאפיינו בשחרור יצרים ופעילות מינית פרועה. מסיבה זאת, לא קשה להבין מדוע האסלאם אוסר על שתיית יין. בערבית יין נקרא חמר, כמו חומר בעברית. לתפיסתם - היין הופך את האדם לחומרני ובהמי ופוגע ברוחניותו. את אותה גישה אנחנו מוצאים במדרש של חז״ל, אך הם מדגישים שכך קורה דווקא כאשר האדם מגזים בשתייתו (תנחומא):״ ... כיוון ששתה יותר מדאי נעשה כחזיר מתלכלך במי רגליים ובדבר אחר, נשתכר נעשה כקוף עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות פה ואינו יודע מה יעשה...״.

אם כן, אז נשאלת השאלה ביתר שאת - מה פשר השתייה בפורים? כדי להבין, צריך לחזור להתחלה. בתלמוד שואלים, האם יש רמז להמן בתורה? והתשובה היא שיש לו רמז בספר בראשית (תלמוד חולין):״המן מן התורה מניין? ״המן העץ״(בראשית יג, יא)...״. אמירה מסתורית זו של חכמת היהדות מפנה את תשומת ליבנו לדמיון שבין סיפורם של אדם וחווה לבין הסיפור של פורים – מגילת אסתר. בגן העדן אלוהים נותן לאדם וחווה שתי מצוות – האחת, לאכול מכל העצים שבגן. השנייה, לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. הנחש מפתה את חווה לאכול מהעץ האסור, היא סוחפת אחריה את אדם, וכתוצאה מכך הם מגורשים מגן העדן.

מה הבעיה בלאכול מפרי עץ הדעת? לפי הפירוש המקובל, לפני האכילה מן הפרי האדם היה תמים. לא הייתה לו את הדעת להבחין בין טוב לרע, כיוון שהוא נמשך באופן טבעי וביולוגי אחרי הטוב. הוא אפילו לא היה מסוגל לעשות רע. אולם, האכילה מעץ הדעת אפשרה לו לפתח דעה עצמאית המנותקת מן הדעה של אלוהים, המייצגת את הטוב המוחלט. השלכות המעשה הזה היו שמאותו רגע ואילך, הוא וכל צאצאיו נאלצים לחוות מאבק פנימי מתמשך בין רצונם להיות טובים לבין הפיתוי להיסחף אחר הרוע.

במגילת אסתר, אחשוורוש עורך משתה רברבני ומפואר. השתייה גורמת לו לאבד את הדעת, אך כתוצאה מכך הוא לא נהיה תמים כמו אדם הראשון, אלא להיפך – יצריו הרעים משתלטים עליו. במהלך המשתה הוא רוצה להשוויץ ביופייה של אשתו, המלכה ושתי. הוא דורש ממנה להציג את עצמה (בעירום, לפי חלק מהפרשנים) לעיני הממלכה. כאשר היא מסרבת, הוא זועם וגאוותו נפגעת. כמו הנחש בסיפור גן עדן, קם אחד מיועציו ומפתה אותו לעשות דבר שהוא עתיד להתחרט עליו בהמשך – להרוג את ושתי. המלך השיכור מתנהל כמו בובה הנשלטת על ידי גחמותיו ויועציו המתוחכמים. הוא מוציא את ושתי להורג, ולאחר המשתה הוא נאכל חרטה על כך. שמו של אותו יועץ הוא ממוכן, ולפי חז״ל זהו אחד משמותיו של המן הרשע. בהמשך המגילה, המן שוב מתמרן את המלך הגחמני ומשכנע אותו להוציא צו שקורא להשמדת היהודים בכל הממלכה. אסתר, המלכה החדשה של האחשוורוש, נאבקת כדי להציל את העם היהודי ולהוכיח למלך שהמן הוא רשע. בסוף המגילה אסתר מנצחת. המן נתלה על העץ, ולאחר שהיהודים ניצחו – הם קבעו את ימי הניצחון לימי משתה ושמחה ומתנות לאביונים.

לעלילת המגילה אפשר להתייחס לא רק כסיפור לאומי היסטורי, אלא גם כמשל על החוויה הקיומית של האדם הפרטי. אחשוורוש, שליבו נמשך פעם אחרי הרע (המן) ופעם אחרי הטוב (אסתר ומרדכי), מייצג את מצבו של האדם אחרי חטא גן העדן. כל אחד מאיתנו חווה, כנראה באופן פחות מוקצן, את המתח שאחשוורוש מצוי בו. המן, כמו הנחש – הוא הנטייה שלנו לרע. אסתר היא התנועה המוסרית שבתוכנו, הקול שקורא לנו להתגבר על הרע. כאשר אסתר מנצחת, לאחר שזיככנו את נפשנו מן הרע וחיזקנו את המשיכה שלנו אל הטוב – שתייה ראויה יכולה לחשוף את הטוב שבתוכנו. הסגולה המיוחדת של יין היא לפתוח את הלב. כאשר אנחנו פותחים את הלב לפני שאנחנו מוכנים לכך, אנחנו נסחפים אחרי הרע שבנו. זאת הסיבה שאחשוורוש נסחף אחרי המן בשתייתו. אולם, אחרי שאסתר מנצחת, כאשר אנחנו מבדילים בבירור בין טוב לרע - לפקוח את הלב יכול לאפשר לנו לחוות מן התמימות של אדם וחווה לפני שאכלו מן עץ הדעת, תמימות שכולה טוב. זהו הסוד שבביטוי המוכר ״נכנס יין יצא סוד״.

השתייה בפורים, אם כן, אינה מעודדת הוללות ונהנתנות. היא גם איננה אמצעי להדחקה. היין בפורים נועד כדי לעזור לנו לפתוח את הלב ולאפשר לטוב שבתוכנו לצאת החוצה. שתייה מהסוג שפורים מציע יכולה לחשוף את הסוד של עם ישראל, את הטוב הבוער שאף חמאס או המן לא יצליחו לכבות אי פעם.