החזון הציוני: הרצל מציע להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, כמפלט מהאנטישמיות באירופה

בשנת 1985, יהודי הונגרי בשם בנימין זאב הרצל, שהתגורר באותה עת בצרפת, ועבד כעיתונאי בכתב העת "נויה פרייה פרסה" בפריז, סיקר את עלילת דרייפוס. בעת חקירת הנושא, הזדעזע לשמוע את אזרחי צרפת צועקים "מוות ליהודים!", והחליט בו במקום שהפתרון לגלי האנטישמיות הבלתי פוסקים, הוא ייסודה של מדינה לאומית יהודית.

למרות שהרעיון הציוני לא היה פרי המצאתו, הרצל הפך לכוחה המניע של התנועה, בהיותו בעל תכונות מיוחדות, אשר הפכו אותו למנהיג אידיאלי להגשמת החזון:

הוא היה ממערב אירופה (להבדיל ממזרח-אירופה), ממקום בעולם שנחשב לנאור יותר.

הוא היה משכיל (בעל תואר שלישי במשפטים מאוניברסיטת וינה).

הוא היה עיתונאי ידוע שידע להתנסח היטב הן בכתב והן בעל פה.

הוא היה אמיד ובעל קשרים פוליטיים טובים (אשתו הייתה ממשפחה יהודית-אוסטרית חשובה).

הייתה לו נוכחות כריזמטית ומרשימה.

אף על פי שגדל כיהודי מתבולל, והיה בור ועם ארץ בכל הנוגע לדת אבותיו, האנטישמיות בוינה ומשפט דרייפוס, השפיעו עליו השפעה עצומה. הציונות הייתה לאובססיה, והרצל נסע ללא לאות בכל אירופה, ונפגש עם ראשי מדינות, בניסיון לרכוש תמיכה בעבור מדינה יהודית.

בשנת 1896, הרצל חיבר ספר בשם "מדינת היהודים", בו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים. הספר הקנה לו פרסום רב (לא תמיד חיובי), והפך אותו לאישיות מובילה בתנועה הציונית. בתאריך 29 באוגוסט 1897, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבַזל אשר בשווייץ. נכחו שם 197 צירים, מ-16 מדינות, והם שעיצבו יחד את המדיניות הציונית הראשונית. כינוס זה היה לאירוע רב חשיבות בייסודה של מדינת ישראל המודרנית.

לאחר מכן כתב הרצל ביומנו:

בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם.

אכן, בתאריך 14 במאי, 1948, בדיוק חמישים שנה מאוחר יותר, כפי שחזה, קמה מדינת ישראל.

למרבה הצער, הרצל לא זכה לראות את התגשמות חזונו. הוא נפטר בגיל 44 מהתקף לב, לאחר התנגדות סוערת בעקבות הצעתו להקים את מדינת היהודים באוגנדה. הרצל, שתמך ברעיון כפתרון זמני, יישב את המחלוקת, כשהוא משכנע את מתנגדיו בנאמנותו לרעיון הישוב היהודי בארץ ישראל. כך הצליח לשמור על שלמות התנועה הציונית, אך לבו החלש לא עמד במהלך קשה זה.

מסכת חייו ומותו של הרצל הם בגדר טרגדיה. הוא נפטר כפושט רגל לאחר שפיזר את כל כספו למען המטרה, ומתוך התמסרותו למענה. אשתו, ג'וליה, מתה בגיל 35, ושלושת ילדיו, פאולין, האנס וטרודה, מתו כולם באופן טרגי. פאולין התמכרה לסמים ומתה בצרפת. האנס, לאחר שהמיר את דתו והיה לקתולי, ירה בעצמו ביום לווייתה של פאולין. טרודה, שהייתה חולת נפש, מתה בטריזנשטט בידי הנאצים. נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור (בנה של טרודה), שינה את שמו לנורמן והתאבד בקפיצה מגשר מעל נהר בוושינגטון, בירת ארצות הברית, בשנת 1946.

הרצל הובא למנוחות באירופה, אך בשנת 1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, הובאו עצמותיו לארץ. הוא נקבר בהר הרצל שבירושלים, שבו, כידוע, קבורים רבים מראשי הצבא והמדינה בישראל.