רגשות שליליים שעולים בנו - לא מעידים על כך שאנחנו לא טובים

ביער הסבוך של החיים, כאשר אנחנו עושים טעות, פוגעים במישהו אחר או בעצמנו, נפרשות לפנינו שתי דרכים. האחת - להחליט שמה שהיה היה, אין טעם להתעכב על הטעויות שלנו, האשמה היא חסרת תועלת כי ממילא אי אפשר לתקן את העבר, ויש כאילו שיאמרו שגם את העתיד לא נוכל לתקן כי בני אדם לא מסוגלים להשתנות. הדרך אחרת – להתייחס אל תחושת האשמה שלנו. ואמנם, אם החלטנו לפסוע בדרך האחרונה, פתאום מבצבצים שבילים נוספים מבין העצים. השביל הראשון, להמשיך לסחוב את האשמה -  מוביל אותנו לביצה טובענית. אם לא נדע לסלוח לעצמנו על מה שעשינו, נסבול, נתייאש ולא נגיע לשום מקום. השביל השני, המאפיין את ראש השנה ויום הכיפורים, הוא לנתח את האירועים שטעינו בהם (עד כמה שלא נעים להיזכר בהם...), לחוש חרטה, לחרוט בליבנו את הלקח של אותו מקרה, ולהחליט שאיננו רוצים שום קשר לאותן תכונות רעות שהובילו אותנו לשם. למשל, אם קינאנו בחבר שהגיע להישגים יותר גבוהים מאיתנו בעבודה, וכתוצאה מכך היינו גסי רוח כלפיו ופגענו בו – החרטה תוביל אותנו לנסות להיפטר מהנטייה הנפשית שלנו לקנאה. לפי הרב קוק, תהליך רוחני זה דומה לניתוח של רופא לכריתת איבר נמק. אמנם הניתוח מאוד כואב, אך אחרי שנסיר את האיבר נהיה בסופו של דבר בריאים יותר.

יש, עם זאת, גם אתגר בניתוח כזה. הוא יכול להוביל לעצבות, השיפוטיות העצמית יכולה לכאוב, ויותר מכל – אנחנו מתכחשים לחלק מעצמנו. האדם המקנא, לצורך העניין, יכול לנסות להיפטר מן הקנאה, אך אם לא ימצא לה פורקן ראוי,  סביר להניח שהיא תלחם בתוכו ותחפש מוצא להתפרץ. אחרי הכל, מדובר בתכונה שהיא חלק מהותי מהאישיות שלו. אלא, שכל שביל מוביל להתפצלויות נוספות, ואחרי שבחרנו ללכת בשביל התשובה של ראש השנה ויום הכיפורים, מופיע גשר שמאפשר להצטרף אל חג סוכות ואל הפרספקטיבה שלו. נניח לדימויים הציוריים, וננסה להבין מהי העצה שיש לחג הסוכות לתת לנו בנוגע להתמודדות עם העבר שלנו.

חג סוכות הוא נקודת הסיום של שני מסלולים. לפי המסלול הארוך יותר, נקרא לו מרתון, סוכות הוא סיום השנה מבחינה חקלאית. בחורף, שהוא ההתחלה של שנה זו, האדמה סופגת את הגשמים והזרעים מתניעים תהליכים נסתרים מתחת לפני האדמה. באביב הטבע פורח ומלבלב. הקיץ הוא השיא של עבודות השדה. ואחרון חביב הוא הסתיו – האדמה נותנת את פירותיה האחרונים ומתכוננת לתרדמת החורף של השנה הבאה, ובדיוק אז חוגגים את סוכות, חג האסיף. 

במסלול הקצר יותר, נקרא לו ספרינט, החג מהווה את הסיום של התהליך הנפשי המרוכז שמלווה את אלול, ראש השנה ויום הכיפורים. לכל אחד מהם יש דקויות שונות, אך האווירה הכללית שמלווה את כולם היא כובד ראש, הודאה באשמה וחרטה. בסוכות נושבת רוח אחרת לחלוטין. הדגש של סוכות הוא שמחה. בפסוקים על סוכות כתוב : "ושמחת בחגך והיית אך שמח". בתלמוד אומרים, שמי שלא ראה את החגיגות בבית המקדש בסוכות, לא ראה שמחה מימיו. אכן הייתה שם חגיגה עצומה, ואפילו הזקנים המכובדים בעיר היו רוקדים ועושים ג׳אגלינג עם לפידים בוערים. תזמורת של לוויים הייתה מנגנת ללא הרף. כאשר מתבוננים על חג זה כנקודת הסיום של התהליכים הנפשיים של מעגל הספרינט, ישנו מסר ברור שמהדהד –היהדות לא רוצה שאנשים יהיו אכולי אשמה, ושילקו את עצמם לכל אורך השנה. העצבות והאשמה אמורים לשמש אותנו לזמן קצר, רק במטרה להרהר ולתקן, אך לא נצליח להיות אנשים טובים יותר - לא לאחרים ולא לעצמנו - אם לא נהיה שמחים. אחרי שהבנו את המסר של האשמה, זה רק יזיק לנו אם נמשיך לסחוב אותה. צריך לשחרר.

 סוכות מאפשר לנו, בנקודת הסיום של חשבון הנפש, להסתכל על המעשים שעשינו בעבר בפחות שיפוטיות, ובמובנים מסוימים, באופן עמוק יותר. כדי להיפטר מההרגלים הרעים שלנו, ראש השנה ויום הכיפורים אימצו נקודת מבט דיכוטומית – יש טוב ויש רע, ורצוי לנסות להיפטר מהרע. אחרי שהבחנו בין טוב לרע, לסוכות יש אמירה מהפכנית – גם הדברים הרעים, נבעו ממקום טוב שהלך לאיבוד.

מה פירוש האמירה הזו? לפי גישות פסיכולוגיות מסוימות, האדם מונע על ידי דחפים ביולוגיים ונפשיים, והם מנתבים את החלטותיו באמצעות התת מודע. לדחפים הללו אין מוסר או רצון טוב, הם פשוט קיימים כחלק מהמנגנון הטבעי - הישרדותי של האדם. היהדות איננה מתכחשת לאותם דחפים, אך היא מאמינה שגם הדחפים עצמם מונעים ממקור יותר עמוק ופנימי, כוח שמושך אותנו לרצות לעשות טוב ולהשפיע עלינו ועל אחרים לטובה. בפשטות – האדם הוא טוב במהותו, ואם הוא עושה מעשים רעים, זה נובע אך ורק מבלבול. למשל, אותו אדם מקנא, בעומק נפשו הוא באמת רק רוצה לממש את כשרונותיו כדי להיות משמעותי ולהשפיע על העולם. ביסודה, זאת תכונה טובה. אמנם, כאשר הוא רואה אדם אחר מצליח יותר ממנו, הוא מרגיש מאוים בגלל תפיסה מוטעית, לפיה כשרונו של חברו בא על חשבון הכישרון שלו. אולם, אם יבין את טעותו, יוכל לנתב את אותו כוח שהניע אותו לקנא ולקבל ממנו מוטיבציה להשתפר בעצמו, שזה בהחלט דבר טוב.

בסוכות משתמשים בפסולת של הצמחים כדי לבנות את סכך הסוכה, ובכך הפסולת נחשבת קדושה. על כך אומרת היהדות שבחג הסוכות "הזדונות נהפכים לזכויות". הכוונה היא, שדברים שהחשבנו למעשים רעים, מתגלים כאמצעים שיכולים לשמש אותנו לטובה, להיות בעלי ערך ומשמעות. פסולת הצמחים היא משל בדיוק לכך.

סוכות מלמד אותנו, שגם אחרי שהבנו שעשינו טעות - אפשר ורצוי להיות שמחים. הטעות לא מעידה על כך שאנחנו לא טובים, אלא רק מרמזת לכך שאנחנו לא מנצלים מספיק את הפוטנציאל שלנו להיות טובים, ולא מיישמים את הדחפים הטובים בבסיסם בדרך הנכונה. זאת הדרך השלישית והאחרונה ביער, שממנה אנחנו יוצאים לשדה הרחב של השנה הבאה באוויר הסתווי הנעים.

שיהיה לנו טיול מדהים.