החיים שלנו מלאים בחירות וויתורים, על כל נושא ובכל תחום. הבעיה, שפעמים רבות כשאנו מוותרים, מלווה לוויתור תחושת מרירות והחמצה, ואנחנו עדיין פוזלים לצד שהפסדנו. תחושה מובנת, אבל עדיין, אם אנחנו כבר מוותרים, לא עדיף שנעשה את זה מתוך בחירה?
קשיים שצצים לנו בחיים הם דבר מכביד ומעיק. למה צריך אותם? כשלא מבינים למה הם כאן, ההתמודדות איתם היא משימה בלתי אפשרית. אך אם מצליחים לראות שהם חלק הכרחי ומשמעותי מהמסע שלנו, ויש להם תכלית – התמונה נראית אחרת לגמרי
הרבה פעמים, כשיש לנו בעיות בחיים, אנו בטוחים שהשורש שלהם הוא ההורים הבעייתיים שלנו. בגלל שלא מספיק הבינו, תמכו והביעו כלפינו אהבה, או להיפך, יותר מידי נתנו ועשו, לכן אנחנו סובלים מחוסר בטחון/ מתקשים להתחתן/ יש לנו בעיות עם הילדים וכו'. האמנם?
כעס הוא דבר שלא תמיד ברור לאן לקחת אותו. מצד אחד, רואים כמה הוא יכול להרוס את הבריאות, את מצב הרוח ואת הקשרים המשמעותיים שלנו בחיים. מצד שני, הוא מתעורר כי יש סיבה טובה – מישהו התנהג כלפינו בחוסר צודק, עבר את הגבול, התעלם וכו', אז איך נכון להתייחס אליו?
אם כבר פתחת את השוקולד, מה יקרה אם תאכל חצי חבילה? ואם השכן האגואיסט שלך שוב חסם לך את החניה, מה הבעיה שתתפוצץ עליו? מגיע לו. ואם הדלקת סיגריה, אז עוד אחת, מה יקרה? הבעיה שהנפש לא פראיירית, ועל כל דבר לא מאוזן בחיים – היא תגבה ריבית דריבית
רובנו המכריע חי עם תפיסה עמומה ולא מבוררת על הקשר עם ההורים. על פי המקורות, ההורים, עבורנו, אינם בני אדם - אלא שליחיו של הבורא ושגריריו עלי אדמות, והמבט עליהם הוא היסוד והבסיס לכל אושרנו והצלחנו בחיים
