מה הקשר בין היחס שלי להורים, לבין האושר שלי בחיים?

כמעט כל אדם שמגיע לייעוץ אישי, ולא משנה באיזה נושא: רווקות מאוחרת, קושי בזוגיות, התמודדות עם גידול הילדים, בעיות של ביטחון עצמי וחוסר הגשמה ואפילו דחיינות או עודף משקל, מתחיל במילים: "אמא שלי" או "אבא שלי". ההורים שלי לא הבינו אותי. ההורים שלי גידלו אותי לא נכון. אמא שלי הייתה לוחצת מדי. אבא שלי היה דמות בעייתית... 

הגישה הרווחת הזו אומנם עוזרת לנו להיתלות בסיבות אפשריות לקשיים שלנו, אבל האם היא עוזרת לנו לחיות חיים בריאים ושמחים יותר? האם המבט אחורה מביא אותנו להצלחה או שלוות נפש?

ברור שלא.

אם המפתח ליכולות או לערך העצמי שלנו תלוי בהורים – אז זה כמעט אבוד. איך אפשר להתקדם מכאן? הרי הדבר היחיד שיכול להביא כביכול לריפוי ולתיקון הוא לשנות את ההורים, או אולי להחזיר את השעון אחורה.

אכן, הקשר עם ההורים הוא היסוד והבסיס לכל מעגלי חיינו, והוא זה שיביא איתו תחושת ערך טובה, ביטחון עצמי וחוסן נפשי. הקשר הזה יאפשר לנו חיים חברתיים מאוזנים, זוגיות טובה וברכה בחינוך הילדים, אבל מפתיע לגלות שהוא כלל אינו תלוי בהורים... אלא בנו. נאמר לנו במקורות "כבד את אביך ואת אמך - למען יאריכון ימיך". כיבוד הורים הוא הרבה מעבר להכרת הטוב בסיסית שנדרשת מכל אדם, כלפי מי שהביא אותו לעולם וגידל אותו, אלא, למעשה, נוסחה פלאית ומדוייקת, שיכולה להוביל אותנו לחוסן ובריאות נפשית. המבט הנכון עליהם – ממלא אותנו בבטחון ותחושת שייכות, ונוטע את שורשנו באדמה.

לא לחינם האדם נמשל לעץ: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ', י"ט). מדוע הוא לא נמשל, לדוגמא, לבעל חיים, שיש לו תנועה ויכולת תקשורת? מדוע דווקא לעץ, שהוא בדרגה נמוכה יותר?

ברגע שבעל חיים נולד, הוא מתחיל תהליך של פרידה ממולידיו, ובסופו של דבר, מתנתק מהם לגמרי. אצל העץ – הקשר עם שורשיו הוא מקור חיותו, ובלעדיו הוא מפסיק לצמוח ומת. מהשורשים הוא יונק ומתפתח. מהם הוא מקבל יציבות וחוסן, ורק מאותם שורשים הוא יצליח להוציא פירות ולהרבות את עצמו.

כך גם האדם – קשור לעולמים לשורשיו, להוריו.

היחס הנכון והטבעי להורים

מה המשמעות של קשר נכון וטבעי עם ההורים שלי? איך קשר כזה הופך את החיים שלנו לבריאים וטובים יותר?

רובנו המכריע חי עם איזושהי תפיסה עמומה ולא מבוררת על הקשר עם ההורים. כשאני שואלת בסדנה או בהרצאה מה זה אומר לכבד הורים, הרוב מסיקים שמדובר בסדרה של מטלות ומשימות: להקשיב להם, לעזור ולסעוד אותם כשיזקינו, לעשות את רצונם, לדבר אליהם יפה, להתקשר להתעניין בשלומם, לא לשבת בכיסא של אבא ועוד פעולות. האם זוהי מצוות כיבוד הורים? האם זה מסתכם ברשימה טכנית של דיבורים ומעשים?

על פי המקורות היהודיים, עבורנו ההורים אינם בני אדם - אלא שליחיו של הבורא, שותפיו ביצירתנו, ושגריריו עלי אדמות. כל האנשים מסביב: בן הזוג, חברים, שכנים, גיסים וכו' נמצאים איתנו באותה דרגה - חוץ מההורים שלנו, שנמצאים בדרגה אחרת. לכן, ממש כמו הבורא, אין לנו יכולת לשפוט את מעשיהם, ובוודאי שלא לנסות לשנות או לחנך אותם. זה פשוט לא המקום או התפקיד שלנו. 

זו גם הסיבה שאנחנו לא קוראים להורינו בשמם הפרטי, כי איננו יכולים להשיג את מהותם ולהבינם, ממש כמו שאין לנו אפשרות להבין ולהשיג את הבורא והנהגתו.

למעשה, להורים שלנו יש כמה תפקידים וסוגי 'כובעים'. חוץ מלהיות אבא ואמא, הם גם 'יוסי' ו'תמי', האנשים הפרטיים שמתפקדים גם כשכנים, בני זוג, בעלי מקצוע ועוד.

על 'יוסי' ו'תמי', האנשים הפרטיים, אנחנו יכולים לחוות דעה בנוגע למידות או לסולם הערכים שלהם, ואנחנו יכולים להעריך או לשלול את ההצלחות והכישלונות שלהם. כבנים אנחנו נמצאים מול 'אבא' ו'אמא', ועבורנו אין להם שם פרטי, כי הם לא אישיות פרטית, אלא תפקיד ומהות.

הייתי בטוחה שאמא שלי זה אלוהים

מספר שנים מסרתי סדנאות על חינוך ילדים ברמלה ולוד לנשים ילידות בוכרה וגרוזיה. בכאוס שיצרה התרבות המערבית, היה המפגש עם התרבויות האלו, ששימרו את המבנה המסורתי של המשפחה, כמו טיול בשמורת טבע. העבודה איתן לימדה אותי באופן מעמיק, יותר מכל ספר, מהו כיבוד הורים.

רוב הנשים שפגשתי מדברות ומתייחסות אל ההורים שלהם ממש כמו אל מלך ומלכה. הן לא עושות שום צעד בלי לקבל את ברכתם החמה, ומטפלות בהם כשיזיקנו, לאורך שנים ואף עשרות שנים – וכל זה בצורה טבעית ופשוטה, לא מתוך תחושת הקרבה או מסירות, אלא כדבר מובן מאליו, שאין שום עניין להתהדר בו. 

בתום סדנה על חינוך, כשהן רצו להמשיך לסדנת כיבוד הורים, הסברתי להן שאין לי מה ללמד אותן, אלא ממש להיפך.

כשהן המשיכו להתעקש והסדנה יצאה לדרך, רעיון ה'אבא' ולא 'יוסי', שאני טורחת להסביר ולהדגים בציבור אחר, לעיתים, תוך כדי ויכוחים והתנגדויות, היה שם עניין מובן מאליו וערך מקודש. הן היו עסוקות רק בלחזק את העניין, והביאו לי דוגמאות כדי להסביר עד כמה כבודם של ההורים הוא ערך עליון שאין עליו עוררין.

סדנת כיבוד הורים, אצל אותן נשים, הייתה עבורי מים קרים על נפש עייפה, ושימשה עבורן תזכורת וחזרה לחיק ערכים שהיו מאז ומעולם נר לרגליהן. 

אחת הנשים, שעלתה בגיל חמש עשרה מבוכרה, סיפרה שעד העלייה לארץ היא הייתה בטוחה שאמא שלה זה אלוהים. "לא התאמצתי לדמיין או לחשוב על זה, אלא הייתי בטוחה, באמת ובתמים, שאמא שלי זה קודש מוחלט. אף פעם לא העליתי בדעתי לסרב לבקשה שלה, מעולם לא עברה לי מחשבה על האישיות שלה, או ביקורת על מה שהיא עושה. ממש מעולם. קשה לי לחשוב על אפשרות כזאת.

"כשעלינו לארץ ונכנסנו בשערי מרכז הקליטה, הלם התרבות הגדול ביותר היה לראות את חוסר כיבוד ההורים. זעזע אותי לשמוע ילדים ישראליים מדברים בחוצפה להורים שלהם, מתנגדים או מביעים דעה בעזות, מה שלא היה בשום אופן בבוכרה.

"השאיפה להשתלב בתרבות הישראלית-מערבית שיבשה, גם בתרבות שלנו, את המבנה המשפחתי-מסורתי. כמה שבועות אחרי העלייה לארץ, אני זוכרת את עצמי, בפעם הראשונה, חושבת מחשבה לא מכבדת כלפי אמי, שהפתיעה אותי מאוד... לא קראתי או דיברתי עם אף אחד על הנושא, אבל העזות המערבית שיש באוויר, הצליחה להשפיע גם עליי...".