למה אני צריכה לסבול מדיכאון וחוסר בטחון, בגלל הטעויות של ההורים שלי?

מגיעים אלי לא מעט מתייעצים עם בעיות שונות, לא משנה באיזה תחום: רווקות מאוחרת, קושי בזוגיות, התמודדות עם גידול הילדים, בעיות של ביטחון עצמי וחוסר הגשמה, דחיינות, עודף משקל, פחדים ועוד. ומסבירים את הקושי שלהם הוא בכך שההורים לא מספיק הבינו אותם, או שהיו קרים, קשים או ביקורתיים מדי. 

לעיתים, אני שומעת טענות הפוכות לחלוטין לאותה בעיה. מישהי בסדנה אמרה פעם ש"אני חסרת ביטחון, כי אמא שלי תמיד נתנה לי ועשתה בשבילי בלי סוף. עד היום, אני רק מבקשת, והיא מגיעה מיד עם סירים, עוזרת עם הילדים ומגהצת את כרטיס האשראי. מפני שאמא שלי פינקה אותי", אמרה בפסקנות, "קשה לי להתמודד".

באותה קבוצה ישבה מישהי נוספת, שאמרה בדיוק להיפך. "את יודעת למה אין לי ביטחון עצמי? כי אמא שלי אף פעם לא נתנה לי ולא עשתה בשבילי כלום. בגלל זה לא קיבלתי חוסן נפשי וקשה לי להתמודד עם החיים...".

אדם אחר הסביר לי פעם את קשיי הלימודים שלו בכך, שההורים שלו לא טיפלו בלקויות שהיו לו, ונתנו לו להסתדר לבד: "פלא שהיום כמעט בלתי אפשרי עבורי לסיים תואר ראשון? אם היו מאבחנים אותי ונותנים לי את הטיפולים הנחוצים, הייתי יכול להתקדם וללמוד".

ואחר סיפר בכאב, שהקושי שלו להתמיד בלימודים, זה רק מפני שההורים שלו כל הזמן רצו איתו מאבחון לטיפול: "בגלל כל האבחונים האלו אני לא מצליח לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל ללמוד...".

האבסורד ברור.

המתכון לחיים טובים, נמצא, באופן אבסורדי, דווקא במקום שחשוד אצלנו כמקור הבעיה. הקשיים שלנו הם לא בגלל ההורים - אלא בגלל צורת המבט שלנו עליהם. 

אם אנחנו חושבים שההורים אשמים, זה עצמו מרעיל את חיינו ומזמין אלינו את כל הרעות. הפתרון הוא שינוי חשיבה. על ידי שנכבד את ההורים ונחשוב שהחיים טובים - כן ייטב לנו באמת. המפתח נמצא בידיים שלנו – לא שלהם.

קרחים מכאן ומכאן

מתכון זהה לחיים טובים מציע גם הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו". הרב דסלר שואל: מה זה מוות ומה זה חיים? ומסביר, שחיים פירושם לקבל את המציאות, ומוות זה לרצות מציאות שלא קיימת. "כל הנותן עיניו במה שאינו שלו - מה שמבקש אין נותנין לו – ומה שבידו נוטלין הימנו".

אם אנחנו חולמים על מציאות אחרת – שאותה ממילא אין לנו, אז גם "מה שבידו נוטלין הימנו" – באופן אוטומטי לא נחשיב ונעריך את מה שכן יש. כך אנו אומללים הרבה יותר, כי אנו יוצאים קירחים מכאן ומכאן.

אם אנחנו רוצים, לדוגמה, בגד שאין לנו – אז אותו הרי אין לנו, אבל אנו גם לא מרוצים מהבגד שכן יש. ואם אנו חולמים על דירה שאין לנו? אנחנו לא מרוצים מחיינו הרבה יותר, כי נשארנו עם דמיון מתעתע על הדירה שאין, ועם חוסר שביעות רצון גדול יותר מהדירה שכן יש. 

אבל מה קורה כשאנחנו רוצים הורים שאין לנו? אם אנחנו עסוקים בילדות שהייתה "אמורה" להיות לנו? במשפחה שלא הייתה לנו? באהבה שלא קיבלנו?

אנחנו בעצם רוצים עבר אחר/ הורים אחרים/ ילדות אחרת/ בית אחר/ רקע, שורש ומקור אחר. אנחנו חיים במציאות של חוסר שביעות רצון תמידי. כל תשתית חיינו עלולה להפוך לסוג של חוסר חיים.

תודה על מה שיש

ידוע שבעשרת הדיברות יש קשר בין כל צמד דיברות, מימין ומשמאל. מה מופיע מול הציווי של "כיבוד הורים"? "לא תחמוד".

הדיבר "לא תחמוד" נמצא מול כיבוד הורים, כי שם הוא קריטי. אם אנחנו חומדים הורים אחרים – כל בסיס החיים שלנו רעוע. כל יסודות חיינו הם בדיעבד, כי אנחנו בדמיונות על "ההורים ההם", שהיו אמורים לתת לנו ילדות אחרת, ובעצם איננו 'חיים' את ההורים שיש. אנחנו נמצאים במלכוד של חוסר שביעות רצון תמידי מהשורשים שלנו, ולכן, בעצם, לא מרוצים מעצמנו ומחיינו.

סוד החיים הטובים, אם כן, הוא לקבל קודם כל את תשתית חיינו. את המציאות עם ההורים שלנו, ממש כמו שהם.

כשנקבל ונכבד את השורש והמקור שלנו - החיים שלנו יהיו טובים לאין ערוך. נקבל בסיס של ביטחון, יציבות ושביעות רצון, ונחיה בשמחה עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. 

אבל ההורים שלי אינם בחיים... האם זה גם נכון עבורי?

גם אם ההורים שלנו אינם בחיים, הקשר איתם הוא משמעותי ומהווה את תשתית חיינו, לכן הוא ממשיך לחיות ולפעול בתוכנו.

המבט שלנו על ההורים הוא, למעשה, ציר היסוד לכל מעגלי חיינו. הוא היסוד של הבניין, שנמצא עמוק באדמה ונסתר מאיתנו, אבל הוא הבסיס לבניין כולו. אם הוא רעוע, גם הבניין יהיה כזה. ככל שהיסוד עמוק יותר, כך נוכל לבנות עליו בניין גבוה ויציב יותר.

על גבי יסודות אלו, חזקים או חלשים, הולכת ונבנית הקומה הראשונה של הביטחון העצמי ותחושת הערך שלנו. מעל לקומה זאת, יציבה או רעועה, תיבנה קומת הזוגיות שלנו, ומעליה תיבנה קומת ההמשך, הדור הבא, שכל קיומו קשור לדור הקודם, ועליו ימשיך ויבנה את חייו.