אם אנחנו כבר מוותרים, לפחות בואו נעשה את זה מתוך בחירה

בקומה הראשונה מתגוררת משפחת X הצעירה.

אבא ואמא X החליטו לקנות ספה. הגיע הזמן.

הוא רוצה ספה כהה. בבית שבו גדלים אנשים קטנטנים וערניים, כהה הוא פרקטי. זו דעתו.

היא רוצה ספה לבנה. בבית קטן וצפוף, לבן מעניק תחושת מרחב ואור. זו דעתה.

בשלב הזה, הדיון עובר מהשאלה הפרקטית 'איזו ספה לקנות', אל השאלה האישיותית 'מי משנינו יוותר'. וזו שאלה קשה לא פחות, אולי אפילו יותר.

בקומה השנייה גר מר Y.

אתמול אמר לו הרופא, שאם הוא לא מתחיל לשמור על התזונה שלו תיכף ומיד, התפרצות של סוכרת היא רק שאלה של זמן. כעת הוא אורז לעצמו לחמניית כוסמין ורצועות גמבה, בעודו מתגעגע לימים בהם היה קונה בורקס חם במאפייה שמתחת למשרד. "ויתורים, לפעמים, הם מפחיתי איכות חיים", הוא מהרהר בעוגמה, וחומל על השוקולד הנטוש, כשהוא מכניס לתיקו תמר.

באותו הזמן, אשתו מוציאה מהפריזר עוף להפשרה, ויודעת שעליה לוותר על המתכון המפורסם שלה לעוף מתוק. מעתה תצטרך להתרגל לתיבול תפל. מה לעשות, החיים לא תמיד קלים כמו שהיינו רוצים.

בקומה השלישית מתלבטת גברת Z מה תענה לבוסית שלה. הבוסית הציעה לה קידום מדהים, עם תנאי שכר מלהיבים ובונוסים נדיבים. הקוץ שבהצעה הוא שעות העבודה, שללא ספק יתנגשו עם צרכיהם של ילדי משפחת Z.

כאמא אחראית, לגברת Z אין ספק שעליה לוותר על הקידום לטובת הילדים, אבל אי אפשר לומר שקל לה. לא, לגמרי אי אפשר לומר כך.

שלוש משפחות מייצגות מתוך בניין אחד, מתוך רחוב אחד, מתוך שכונה אחת, מתוך יקום מלא ויתורים.

כולנו נאלצים להתמודד, רוב הזמן, מול הצורך להעדיף פעולה זו על פני אחרת. ולהעדיף פעולה אחת – זה אומר לוותר על כל האפשרויות האחרות.

ומאחר שהחיים שלנו מלאי ויתורים, מעניין וחשוב לבדוק מה הם עושים לנו.

מתי אנחנו מרגישים חיבה כלפי הוויתור שלנו? חושבים שהוא היה נפלא, וכמה טוב שנפגשנו?

ומתי אנחנו מרגישים שהוא שתלטן, מעצבן ולא הוגן? שהוא הכריח אותנו, שהוא לקח לנו, שדעתנו לא נספרה בכלל?

התשובה לשאלות הטובות הללו נמצאת בידיה של הפרשנות, זו שמלווה את הוויתורים שלנו מאחורי הקלעים. אם כך, הבה נקשיב לה: לפעמים היא נואמת לנו ברוגז: "זה כל כך לא מה שהייתם רוצים שיהיה. כמה חבל... איזו החמצה... אבל מה לעשות? אין ברירה! צריך להיכנע למציאות".

אחרי נאום שכזה, קשה להניח שנרגיש רגש חיובי כלשהו כלפי הוויתור. הרי לא רצינו אותו, נכנענו לו. הבַנו שהוא מחויב המציאות ושאין לנו ברירה, אבל בפירוש התלוותה אליו תחושת החמצה: לפניו היו לנו כה הרבה אפשרויות, ובגללו נשארנו רק עם אחת.

אבל, לפעמים הפרשנות מדברת אחרת. היא לוחשת לנו: "אתה עושה את הדבר הנכון. אלו הנתונים שלך כרגע, וזו הבחירה הנכונה בעבורך. בסך הכל, עם כל הקושי, יש למציאות שלך צדדים נהדרים".

מחיאות כפיים לפרשנות, שהשכילה להעניק לנו הרגשה טובה; הרגשה של חוזק, בחירה ואפילו הנאה.

אנחנו מרגישים כך, מפני שהפעם לא נכנענו לוויתור בחוסר ברירה – אלא השלמנו איתו בצורה בוגרת ויפה. בחרנו לקבל אותו בשלווה, ואפילו לראות בו חן.

מה הפלא שאחרי הפגישה איתו אנחנו מרגישים נוח ואפילו נעים?

ולסיום, בואו ניתן קפיצה קטנה לשדות הסמנטיקה, שם נגלה שהשלמה היא גם "קבלת מצב נתון באורך רוח" – וגם "תוספת כדי להביא דבר מה לידי שלמות".

במקרה שלנו, שני הפירושים הללו מתקיימים בו זמנית: כשאנו משלימים עם המציאות – אנחנו משלימים את האישיות.

משהו לקחת לדרך:

נקלעתם לוויכוח חסר מוצא? אתם במשא ומתן מתיש, ומגלים שאין לכם דרך להשיג מה שאתם רוצים?

אם החלטתם לוותר על עמדתכם, אל תעשו זאת מתוך ייאוש, כי כך תפסידו הרבה. 

עשו זאת מתוך התבוננות: מה בוויתור הזה יכול להועיל לי, בסופו של דבר?

משפט מסכם:

לקבל את המציאות – זה גם לקבל ממנה.