יש לך בלב כעס? תקשיב לו, יש לו משהו להגיד לך

כשהגעתי לצפון הודו, פגשתי "מתנ"ס" של רוחניות: יוגה, סדנאות שתיקה, טאי צ'י, מדיטציות, שיטות ריפוי ומסז'ים למיניהם. אחד הישראלים סיפר לי שבעיירה שבה התמקמתי, מקלוד גאנג', מתאכסן רופא ישיש, דוקטור יֵשִׁי דוֹנְדֵן שמו, מומחה בעל שם עולמי ברפואה טיבטית. אלפי אנשים מגיעים אליו מרחבי הגלובוס על מנת להיוועץ עימו בבעיות רפואיות, ועל אף שלא סבלתי מבעיה רפואית כלשהי מלבד עודף משקל, החלטתי לנצל את שהותי במקום ולהיכנס אליו. 

הוא ישב בקליניקה שלו, חמוש במתורגמן, והתבונן בי בחיוך. לאחר מכן הוא ערך לי מספר בדיקות, מדד לי את דופק הלב ובחן מקרוב את עיניי. או אז פתח את פיו ואמר: "יש בך יותר מדי כעס". 

זכורני שצחקתי בקול רם. "אני? מהמקום שהגעתי ממנו, ישראל", השבתי לו, "אני נחשב לאחד האנשים הרגועים ביותר". "אולי אצלכם אתה נחשב רגוע", ענה, "כי כלפי חוץ אינך נראה כועס, אבל בפנים יש בך כעס אצור".

הנהנתי, הבנתי למה הוא מתכוון, והוא המשיך: "הכעס שלך גורם לך לבעיות בכבד". כאן כבר הופתעתי  – מה הקשר לכבד? 

הפגישה הסתיימה. הוא נתן לי כדורים חומים שרקח, דומים ל'קליק', וככל הנראה עשויים מצמחים, והורה לי לבלוע אותם במשך חודש. בנוסף, לא לאכול מנגו וגרעיני רימון.

כשחזרתי ארצה ממסעי הקצר בהודו, החלטתי לעשות בדיקות דם ולאמת את דבריו של ישי דונדן, שכן הבדיקה שערך לא נראתה לי מדעית במיוחד, בלשון המעטה. 

להפתעתי, בדיקות המעבדה הוכיחו בוודאות שצדק: אכן נמצאה בעיה בתפקודי הכבד.

אלא, שבאותם ימים הטריד אותי הכעס יותר מאשר הטרידו תפקודי הכבד. עד אותו יום חשבתי שהכועסים הם אלה שמחצינים את זעמם, צורחים ומקללים, ואילו השקטים, או השותקים והמְרַצים, נראו בעיניי כמי שיודעים להתמודד עם כעסם. חשבתי שהשתיקה עצמה מעידה על התמודדות עם הכעס, והאמנתי בלב שלם שאני לא כמו "הכועסים האלה", שהורסים בהתפרצויותיהם את חייהם ואת חיי הסובבים אותם.

הייתכן שטעיתי והשתיקה אינה מעידה על התמודדות נכונה? 

החלטתי לצאת למסע אל תיקון הכעס הפנימי שלי. 

כן, ישנם כאלה שחייהם נהרסים בגלל כעסם המוחצן, והם מחריבים את הנקרה בדרכם בגלל מידת הכעס שלהם. אני ברוב המקרים כעסתי כעס "מתורבת", כעס שותק המכלה אותך מבפנים.

שבע שנים לאחר מכן השתפרו תפקודי הכבד שלי והיום, ברוך ה', אני והכבד שלי מאוזנים. 

נזקי הכעס

במהלך המסע שעברתי עזר לי מאד להבין שני דברים: האחד, מהם נזקי הכעס, והשני, איזו מתנה יש בכעס ולמה הוא דבר חיובי?

אז נתחיל. מצד אחד, כעס שעבר את מידתו הוא ודאי שלילי. על פי רוב, יהיה זה כעס שייצר הרס וחורבן, הן בחייו של האדם - בבריאותו הפיזית והנפשית, והן במערכות היחסים שלו: 

1. כעס מחרב מערכות יחסים. זוגות רבים שמגיעים אליי לטיפול מספרים על כעס מופרז, שגורם לעיתים למריבות אינסופיות או לפחד אצל אחד הצדדים. כמעט תמיד הכעס מוביל להתרחקות, ובחלק מהמקרים - לגירושין. שותפויות עסקיות מתפוררות עקב מחלוקות שלא מצליחים לגשר עליהן והיוצרות כעסים אדירים. הכעס מפריד, לעיתים, אפילו בין הורים וילדיהם. 

2. כעס מחרב את הבריאות. היום כבר ברור ומוכח שיש קשר ישיר בין כעס לבין מצבנו הבריאותי, החל מכאבי גב, כיבים בקיבה, בעיות עור שונות, קשיים בעיכול, ועד מחלות כרוניות קשות. על האיחוד בין גוף לנפש דיבר הרמב"ם, גדול הרופאים של העם היהודי. המילה "בריאות" על פיו היא ראשי תיבות של: "בולם רוגזו, ימעיט אוכלו ויגביר תנועתו". דהיינו, אלה הם שלושת הכללים לשמירה על אורח חיים בריא: פעילות גופנית, תזונה נכונה, וחיים רגשיים מאוזנים, שמתבטאים ביכולת לבלום את הכעס.

מאות שנים אחר כך כתב ד"ר ג'ון טילדן, בספרו "הרעלה עצמית", על נזקי הכעס בהיבט הבריאותי. הוא טוען שבניגוד לרעלים שמגיעים ממזון מרוסס, מאוויר מזוהם ומקרינה, רעלים, שעל פי רוב הגוף יודע לעטוף ולסלק מהגוף בעזרת הפרשות, רגש הכעס מייצר רעל שהגוף אינו יודע להתמודד עימו. אנו יודעים שרעל זה מחליש את המערכת החיסונית, ומשם - קצרה הדרך למחלות.

3. כעס מרחיק אותנו ממידות ומטרות נשגבות שחכמנו מכוונים אותנו אליהן: ענווה, עדינות וטוהר. הם זעקו נמרצות כנגד הכעס, הרבו דבריהם על תיקונו, והזהירו ממנו ומהשלכותיו. ראו כיצד כותב זאת הרמב"ם: "הכעס מידה רעה היא עד למאד - וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו... אמרו חכמים הראשונים, שכל הכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו... ובעלי כעס אין חייהם חיים" (יד החזקה, הלכות דעות, פרק ב').

נפלאות הכעס

מהצד השני, כעס הוא רגש אנושי וטבעי, הטומן בחובו כמה וכמה מתנות:

1. הוא הכרחי להישרדות. מדענים מייחסים את הכעס, כמו גם את הפחד, לקבוצה של רגשות שתפקידם להגן עלינו מול איום. אלו מנגנוני הגנה, שהאחראית להם היא בלוטת האמיגדלה שבמוח, המגיבה לגירויים שליליים ומנהלת את התגובה ההתנהגותית אליהם. ברגעים קשים ובמצבים של סכנה, המוח משחרר קטכולאמינים, חומרים כימיים המעלים את רמת הסוכר. במטרה לייצר אנרגיה, פעימות הלב מתגברות ולחץ הדם עולה. בהמשך, משתחררים מוליכים עצביים נוספים, כמו גם ההורמון אדרנלין. הגוף שלנו מגיב בשלוש צורות: מלחמה (Fight), בריחה (Flight) או קיפאון (Freeze). רק עם חלוף תחושת הסכנה, הגוף מתחיל את הכנתו לקראת מנוחה. 

מנגנון הגנה זה שימש בימים עברו להישרדות פיזית יומיומית, אך אדם שחי חיים מודרניים, "צד" את האוכל שלו בסופרמרקט, ועל פי רוב אינו מתמודד עם איומים על חייו. לשם מה הוא זקוק למנגנון הגנה "פרימיטיבי" כזה? שאלה טובה. אך מה שחשוב לענייננו הוא, שהלכה למעשה המנגנון חי, נושם ומתפקד אצל כל אחד ואחת מאיתנו. 

אנו כועסים בכל פעם שאנחנו מרגישים איום על ה"אני"; אנחנו עלולים לכעוס אם השכן יתפוס לנו את החניה, או אם הבוס ישפיל אותנו ליד שאר העובדים. אולי גם נכעס אם ילד בן חמש יעיז פניו לעברנו ויאמר: "אתם לא תחליטו עלי!". מערכות ההגנה נזעקות, ורק לאחר שהאזעקה שוככת והאדרנלין מתפזר בדם, האדם חוזר לחשוב בצלילות, ויכול להבין בשכלו שאין כאן שום איום ממשי; השכן, הבוס או הילד לא סיכנו את ביטחוננו או השתלטו על חיינו. 

מבינים? הכעס הוא הכרחי עבור אדם המתמודד עם קושי, עם "איום" על האני שלו, על הנכון והראוי בעיניו, אבל המושג "איום" הוא כל כך יחסי ואינדיווידואלי...

אני מכיר סוהר, ניסים שמו, החש מאוים רק אם מכוונים אליו אקדח. חזי, לעומת זאת, כועס כשעוקפים אותו בתור בסופרמרקט ומתחיל לצעוק "מה אני אוויר? לא ראית אותי?", והשלישית, עינב, כועסת על בן זוגה בכל פעם שבחורה יפה משוחחת איתו. 

יום אחד שאלתי בחור בשם אבי מדוע הוא צועק על אשתו. "כי היא לא כיבתה את הבוילר וזה מיותר.  יש לנו דוד שמש!", השיב. "וזו לא פעם ראשונה שהיא שוכחת".

"בסדר, אבל למה לצעוק ולהתעצבן?", שאלתי.

"כי זה בזבוז כסף", ענה.

"ומה יקרה? תמותו ברעב כי הבוילר דלק למרות שיש דוד שמש?".

"סביר להניח שלא נמות ברעב", הסכים.

"אז על מה אתה כועס?" התעקשתי. "לא יודע. שהיא לא עושה את מה שאני אומר?".

2. הוא "מעורר" אותנו להבין שמשהו אינו תקין. ייתכן שהתנהגותי אינה תקינה וייתכן שהתנהגותו של האחר אינה תקינה. מה שברור - משהו צריך להשתנות. ייתכן שתפיסות העולם שלי "עקומות" ומובילות אותי שוב ושוב, ב"לופ" חוזר, אל אותו מקום מתסכל. וייתכן גם שהשני טועה, או שהוא עובר את הגבול שלי, ואני צריך ללמוד להציב אותו בצורה נכונה. התעוררות הכעס, כשלעצמה, היא חיובית מאד, משום היא מסמנת לי שמשהו אינו תקין ודרוש שינוי. אבל הישארות הכעס, היא שמחרבת את בריאותי הנפשית והפיזית.  

האיזון בין הצדדים

אם כך, מה עלינו לעשות עם האנרגיה הזו המכונה "כעס"? האם עלינו להתרחק ממנה פרסאות מרובות ככל שנוכל? האם עלינו לתת לה להתפרץ כהר געש? האם המעשה הנכון הוא לסרס ולדחוק אותה עד הדיוטא האחרונה, או שמא לשחררה באופן מבוקר? 

במסעי גיליתי שאלו המעניקים לגיטימציה לכעסם, באיזו מידה שלא יהיה, ואינם מנסים לעבוד איתו או לשנות את מידתו - מפספסים בגדול. אך אלו הנלחמים בו, דהיינו הכועסים על עצמם שהם כועסים – גם הם מפספסים את הפוטנציאל הטמון בו. 

במאמרים הבאים נעמיק עוד, ונתבונן על תובנות חשובות ויסודיות הנגזרות ממתנת הכעס, ונציג כלים כיצד נכון ומומלץ לנהוג כאשר הוא מופיע.