כשאתה צעיר קל לבוז לכסף. כשמתבגרים, זה נראה אחרת

לפעמים מישהו בחייך אומר משהו, ופתאום נופל לך האסימון על שאלות שמלוות אותך שנים.

דבר דומה קרה לי לפני יומיים. אלו היו צהרים שרביים במיוחד אחרי חורף שלם שהעברתי במילואים ברמת הגולן. ליוויתי חבר לתחנת האוטובוס, לאחר שלמדנו יחד דף גמרא, והוא אמר: ״אתה יודע רועי, עד שלא למדתי כלכלה והתחלתי לעסוק בייעוץ משכנתאות – לא הבנתי עד כמה כסף מנהל את העולם״. ״ומה אתה מבין עכשיו?״ שאלתי. ״תראה, אני יושב יום יום עם לקוחות ורואה אותם במצבים הכי מלחיצים כלכלית. גם האנשים שעובדים איתם, פקידי בנק ומתווכי נדל״ן וכו׳- אם הם רוצים להצליח הם צריכים להיאבק... בסוף, גם אלו וגם אלו, כשהערכים שלהם יעמדו בסתירה לרווח כלכלי – לא מעט מהם יבחרו בכסף״. 

בואו נקפיא רגע את הסצנה. תכף נחזור אליה, אך קודם אני רוצה רגע להתעכב על האמירה הזאת. אני בטח לא מחדש לכם שכסף מנהל את העולם. למען האמת, החבר גם לא חידש לי כלום. אך באותו רגע, כשהוא אמר את זה, חשתי צביטה בלב. כשהרהרתי בכך אחר כך, הבנתי שהרבה השתנה מאז שעסקתי בשאלה הזאת לאחרונה. בפעם האחרונה שאני זוכר שהנושא הזה העסיק אותי, הייתי משוחרר כבר שנה וחצי מהצבא, והייתי מאורס, רוחנ׳יק ורומנטיקן. הסתכלתי על חבריי מעיר הולדתי שהלכו לתעשיית ההיי – טק, או ״מכרו את עצמם״ כפי שקראתי לזה באינטימיות של המחשבות בתוך מוחי, ואמרתי לעצמי שלא אהיה כמוהם. אני  אלך עם הלב ועם הרוח שלי ויהי מה, לא אתפשר. באותם ימים לא ידעתי מה זה להחזיק דירה ולשלם על האוכל של עצמך, לא הוטרדתי מחשבונות חשמל, גז ומים, לא חשבתי על משכנתאות, השקעות וביטוחים, על חינוך לילדים שיהיו לי ועל טיסות לחו״ל למשפחתה של אשתי בארה״ב. לא הייתה דילמה מבחינתי, לקחתי את העתיד (ואת העבר שמומן על ידי הוריי ברוב נדיבותם) כמובן מאליו.

והנה, כמה שנים אחרי, הנושא הזה חזר – ואני כבר לא אותו אדם. התנסיתי בקשיים למצוא פרנסה, נהייתי אדם בוגר שעתידו ועתיד משפחתו מוטל על כתפיו. האנשים שעליהם דיבר חברי, אותם חבר׳ה שבעבר הייתי מתנשא עליהם ושופט אותם - פתאום מצאתי את עצמי מזדהה עמם. כשחייך נתונים בידיים שלך, ונופלים עליך לחצים שכאלו – אי אפשר לזלזל בשיקול הכספי. בייחוד שאתה נתקל במקרים אפורים, אותם מקרים שבהם מתעורר איזה קול קטן בתוכך ומשכנע אותך שאין בהם שום בעיה מוסרית. וכך, כשהחבר אמר מה שאמר, הרגשתי בתת מודע שבמובנים מסוימים אף אני נכלל בין אותם אנשים שחברי דיבר עליהם. 

ועכשיו נחזור לשיחה. חברי שהה מעט, והוסיף: ״ולכן אני גם כל כך מעריך את התלמוד, וזאת הסיבה שלמרות שיש לי ים עבודה כל הזמן, אני בוחר לפחות פעם בשבוע ללמוד אותו יחד איתך. התלמוד זה לא פילוסופיה, הוא לא נשאר רחוק ומופשט. אחרי הלמידה שלנו, כשאני חוזר לעבודה, אני מרגיש כמו אחרי חדר כושר של שרירי המחשבה המוסרית. המאמץ שאנחנו משקיעים כדי להבין את פרטי הפרטים שהתלמוד מתעסק בהם גורם לנו להיות הרבה יותר חדים על פרטי הפרטים בחיים שלנו. אני מרגיש שהלימוד  גורם לי להיות הרבה יותר מודע לשאלות ערכיות בתחום שאני עוסק בו, כשאני מייעץ ללקוחות. לפעמים קורים מקרים כאילו, שפתאום אני נזכר במשהו שלמדנו, ואני מבין שהמשמעות של קבלת החלטה מסוימת בעבודה היא להיות לא מוסרי. אחרי ששברנו את הראש בתלמוד כדי לנתח מקרים שעוסקים בדיוק באותה דילמה ערכית - כבר אין איך לחמוק מהידיעה הזאת. באותו רגע אני לא יכול לשקר לעצמי. הרבה יותר קשה לעשות מעשה רע – כשאין לך ספק בכך שהוא אכן רע״. ואז, כשהוא סיים לדבר, נפל לי האסימון. כלומר, בשכל ידעתי זאת גם לפני, אך באותו רגע נפל לי האסימון בלב. הודיתי בליבי על כך שגם אני, למרות שהחיים עמוסים כל כך ממילא, מצליח להשקיע את הזמן וללמוד איתו דף גמרא פעם בשבוע.

הרמח״ל, חכם מהמאה ה-18, מביא בספרו ״מסילת ישרים״ תיאור של האופן שבו פועל היצר הרע, תיאור שמזכיר מאד את דבריו של חברי: ״ואולם, הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו, להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם עד שלא יישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט (= אפילו מעט) על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם (= להתחרט) ממעשיהם, והייתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי…״. כאשר אנחנו נכנסים לתחום האפור, שבו לא ברור לנו מה צודק ומה לא, אז האינטרסים שולטים בנו בקלות. התרופה היחידה לכך, לפי הרמח״ל, היא ידיעה. רק אם נדע להבחין בין טוב לרע בכל מקרה שבו נתקל, רק אז נוכל לגייס את הכוח להימשך אל הטוב גם כשקשה. למעשה, זהו אחד היסודות של החכמה היהודית – לפני שאפשר לתקן משהו, חייבים לדעת במה מדובר. לא מספקה ידיעה שטחית, צריך לחקור ולברר עד שמבינים את כל הפרטים לעומק. נכון שלא תמיד יש פתרון. כשאומרים בתלמוד ״תיקו״, מתכוונים לכך שהדילמה נותרה ללא הכרעה. אך לרוב, כשמתאמצים מספיק, מגלים שיש לא מעט תשובות ערכיות על תחומים רבים שהשארנו אפורים, לא מתוך רוע אלא פשוט מחוסר מחשבה. 

חברי עלה על האוטובוס ואני פסעתי לכיוון ביתי. הלכתי לאט וצפיתי בעסקים סוגרים את שעריהם. חשבתי לעצמי: כמה כוח יש לאסימונים שנופלים בלב. הלוואי ולא אשכח את התחושה הזאת שוב, שלא יכבה בי הצימאון ללמוד ולדעת, והלוואי שיום אחד אאמן את הלב ואת המוח עד כדי כך - שאוכל לזהות את המרחבים האפורים בחיי ולבחור בטוב, בכל פעם מחדש.