250 שנה לאחור: תקופת הנאורות משנה לחלוטין את אירופה והמערב

אמצע המאה ה-17 ציין את סיומה של תקופת הרנסנס. האידיאולוגיה החדשה שהתפתחה בתקופה שלאחריה, שזכתה לשם "תקופת הנאורות", הינה תפיסה שמשפיעה במידה רבה עד ימינו. כדי שנוכל להבין את מה שקרה מאוחר יותר בהיסטוריה היהודית, עלינו להבין תחילה את יסודות השקפה זו, ואת התייחסותו של העם היהודי כלפיה.

הנאורות, שארכה מאתיים שנה (1850-1650), הייתה תקופת זמן שאופיינה בפריצות דרך מחשבתיות, אשר הרחיקו את העולם מן הדת, ומשכו אותו עוד ועוד אל עבר החילוניות, ההומניזם, החשיבה העצמאית, השכלתנות והלאומניות. מכל אלה, הייתה זו דווקא השכלתנות, שאפיינה יותר מכל מושג אחר את ההשכלה, שנקראה גם "תקופת התבונה".

בתקופת (חשכת) ימי הביניים, משלה הכנסייה בכיפה והתמקדה באלוהים. לאחר מכן הגיעה תקופת הרנסנס, תקופה שהתמקדה באדם, עם דגש על אומנויות וידע קלאסי. הנאורות הרחיבה עוד את ההתמקדות באדם, עד שבאותה תקופה מוח האדם, המחשבה הרציונאלית, כמו גם ניסויים אמפיריים, תפשו את מרכז הבמה. היה זה עידן של התמקדות מוחלטת בַּפְּרט.

כך עלו באותה תקופה רעיונות ויסודות חיוביים רבים, כגון: הדמוקרטיה, הליברליות, המהפכה המדעית והתיעוש. אלא, שיחד עם זאת, ההתמקדות באדם הובילה גם להתקפות אידיאולוגיות כנגד כמה מיסודותיו הבסיסיים של העולם המערבי, ובכללם הדת. הדת, בעיני הוגי דעות רבים של תקופת הנאורות, הייתה כישלון אינטלקטואלי שיכול סוף סוף להידחק לשוליים, מפאת יכולתו של המדע להסביר את הבלתי ניתן להסבר. כך, החלה לבצבץ תרבות חילונית כחלופה משמעותית לדת. הרעיון של עולם חסר אלוהים הכה שורש בעולם המערבי, והביא להשלכות ארוכות טווח על אירופה בכלל, ועל העם היהודי בפרט.

עד כמה שהדבר ישמע מוזר, ככל שהעולם המערבי הפך להיות פחות דתי, כך היה טוב יותר ליהודים. הפנאטים הנוצריים הרגו יהודים בשל סיבות שונות ומשונות. הנאורים, לעומתם, לא עשו זאת, מפני שהשתייכותו של אדם לדת זו או אחרת לא נחשבה בעיניהם. בתקופה זו הלאום נחשב למשמעותי הרבה יותר מאשר הזהות הדתית.

יחד עם החילוניות, התפשט בציבור הנאור מושג האינדיבידואליזם והחשיבה העצמאית. כל אדם הוא חשוב ובעל ערך. עם תפישה זו הגיעה עֲלִיָּה משמעותית בדגש על זכויות האזרח.

על פני השטח, היה זה טוב ליהודים. בפעם הראשונה החל העולם המערבי לראות בהם בני אדם. הוצאו צווים לסובלנות, שהבטיחו ליהודים בסיס מסוים של זכויות (אם כי לא שווה).

אולם, למרות שהדבר נשמע יפה, הבעיות הטמונות ברעיונות אלה יצופו תוך זמן קצר על פני השטח, ושוב היהודים יהפכו לקרבנות.

ההבדל הגדול

עולם חסר ערכים אלוהיים צפוי למצוא את עצמו בבעיה במוקדם או במאוחר. היהדות מאמינה, שכדי להגיע לעולם אידיאלי, חייב להיות מיקוד הן באלוהים והן באדם. בלי התמקדות באלוהים, הופכים ערכי המוסר ליחסיים. מדוע זה רע? ובכן, הערכה לחשיבותן של זכויות האזרח עשויה להיראות נחמדה במשך זמן מה, אבל, כאשר מסיבה כלשהי, נוח או נחוץ לשנות את הערך (כמו, למשל, מסיבות חברתיות או פוליטיות שונות), הופך הרעיון של "כבוד לחיי האדם" לעוד רעיון שחלף זמנו. כל עוד האדם הוא זה שיוצר את הערך - הערך גמיש, משתנה ותלוי בו ובהעדפותיו. לעומת זאת, ערכים שניתנו מאלוהים, יישארו קבועים ובלתי משתנים, ולעולם לא יוכלו לצאת מן האופנה. זהו הבדל מהותי.

הבדל מהותי זה מסביר כיצד דמות מפתח בנאורות הצרפתית, כמו ז'אן זא'ק רוסו - עורכה של האמנה החברתית, שסבר שבני האדם שווים - יכול היה להתנהג בצורה כל כך בלתי אנושית כלפי ילדיו שלו, כאשר הכריח את אמם להשליכם בפתח בית יתומים, בו מתו בתוך שנה שני שלישים מהתינוקות.

כמו כן, כל הדיבורים על אודות שוויונות בין בני האדם, לא עצרו את פרנסואה וולטייר מלפלוט, במילון הפילוסופי שלו, להצביע על היהודים בתור "העם הנתעב ביותר בעולם". למרות שקבע שאין להרוג יהודים, לא היה מסוגל לאצור את השנאה שלו: "בקיצור, אנחנו מגלים שהם (היהודים) רק עם בור וברברי, עִם תאוות בצע משותפת ונבזית, בעלי אמונות טפלות מתועבות, ושנאה שאין כמוה לכל עם שסובל אותם...".

בניגוד לצרפת, המצב היה שונה מאוד באנגליה, בה למהפכה הפוריטנית הייתה השפעה גדולה, כמו גם בעולם החדש, שגם בו היו הפוריטנים בולטים. המהפכה האמריקאית מדגישה את שילובם של רעיונות דתיים מאוד, המבוססים על התנ"ך, שהביאו איתם האבות המייסדים, יחד עם רעיונות הומניסטיים (כגון זכויותיו הבסיסיות של האדם שאין להעביר לאחר) שקידם ג'ון לוק. אנו מוצאים זאת בבירור במשפטים הפותחים את הכרזת העצמאות של ארה"ב:

מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות, שאי אפשר לשלול מהם, וביניהם הזכות לחיים, לחירות ולהשגת האושר.

במהפכה הצרפתית, לעומת זאת, לא נמצא שילוב זה. הייתה זו תנועה נאורה, חילונית בטהרתה, שם באה לידי ביטוי בצורה ברורה ביותר הבעייתיות שבפילוסופיה של תקופת הנאורות.

הרפורמיסטים הצרפתיים, לאחר שהוציאו להורג בגיליוטינה את המלך לואי ה-16, ואת המלכה מארי אנטואנט, פתחו במשטר האימים, שלטון הטרור, שבתקופתו הוצאו להורג, באותה צורה מגואלת בדם, כ-25,000 ממתנגדי המהפכה.

שלטון הטרור הביא, מכל הבחינות המעשיות, לסיומה של תקופת התבונה. האלימות ושפיכות הדמים של ההמונים זעזעו את העולם, והעמידו בניסיון קשה את הנחת היסוד של הנאורות, לפיה המין האנושי יכול למשול בעצמו.

תקופה של אי שקט כללי הגיעה לצרפת, כשהיא מאופיינת בשחיתות, באינפלציה דוהרת, ובמלחמה עם שכנותיה. המצב השתנה רק כאשר נפוליאון בונפרטה עלה לשלטון בהפיכה צבאית בשנת 1800, אז הפך לשליטה היחיד של צרפת.