מה הסיכוי שלנו להיות מורשעים בפשע שלא ביצענו?

בערב של 4 לספטמבר 1982 התגלתה גופתה של מרי בל בביתה על ידי בן זוגה כשהוא חזר הביתה. נתיחת הגופה הראתה שסיבת המוות הייתה דקירות מרובות וחתכים בגב ובצוואר, והיו גם ראיות לתקיפה מינית. המשטרה חשדה באדם בשם קירק אטון שגר במרחק קצר משם והיה לו עבר של תקיפות מיניות. המשטרה בטעות הביאה לחקירה אדם אחר, ג'ורג' אלן, והמשיכה לחקור אותו גם כשהתבררה הטעות. אלן, אדם עם היסטוריה של מחלות נפש, כולל סכיזופרניה, הודה לבסוף שאנס ורצח את הקורבן. הנחקר גם הוטעה על ידי החוקרים לחשוב שיש להם ראיות נגדו. בסופו של דבר הורשע אלן ונידון למאסר עולם.

למשטרה היה דגימת של כתם דם מהאירוע הזה אך נמנעה מלבדוק את ההתאמה שלו לדם של אלן. שלושים שנה מאוחר יותר נבדקה דגימת הדם מחדש והתברר שהיא לא שייכת לו. במשפט שהתקיים ב-2013 זוכה אלן מכל אשמה ושוחרר מהכלא, לחיות את השלוש שנים האחרונות שנותרו לו עם אשתו בביתם.

הסיפור הזה הוא דוגמא אחת מתוך זיכויים רבים שהושגו במסגרת 'פרויקט החפות' האמריקאי. 'פרויקט החפות' הוא יוזמה של שני משפטנים, בארי שק ופיטר נויפרד, שהקימו אותה בבית הספר למשפטים ע"ש קרדוזו שבקולג' 'ישיבה-יוניברסיטי' בניו־יורק ב־1992. פרויקט זה נולד בעקבות השכלול שחל בניתוח הידע הגנטי שאיפשר להשוות בצורה יעילה בין ראיות מדעיות ונאשמים. בפרויקט השתתפו סטודנטים למשפטים שנשלחו לאתר בארכיונים ראיות מדעיות כגון כתמי זרע או דם, וליצור קשר עם אסירים על מנת לקחת מהם דגימות ולבחון אם יש התאמה. מאז תחילת הפרויקט מספר האסירים ששוחררו לאחר שהורשעו בעבירות בדרגת החומרה הרבה ביותר (רצח ואונס) עולה על 300. ברבים מהמקרים הובילה החקירה גם לגילויו של הפושע האמיתי. מלבד העובדה שהפרויקט הזה הוציא לחופשי אנשים חפים מפשע, הוא גילה לעולם את ההיקף הלא נתפס של אנשים שיושבים בכלא על לא עוול בכפם. התברר שהרשעת שווא אינה מקרה חריג, בלתי סביר, שקורה אחת לאלף, אלא סכנה שאורבת לפתחנו כל הזמן.

עניין הרשעת השווא הוא נושא עתיק יומין והוא חלק בלתי נמנע מכל מערכת של צדק. חכמת היהדות הייתה ערה לנושא הזה וקבעה כמה כללים ועקרונות כדי להימנע מעוול זה. היא דרשה מהשופטים לרדוף צדק ולהקפיד על ניקיון כפיים, והדגישה את החובה הזו במיוחד כשמדובר בעניים ואנשים מוחלשים שכלפיהם עשויים להיות סטריאוטיפים חברתיים שעלולים ליצור הטיה אצל השופטים. היהדות קבעה שאין להסתפק בעדות של העדים אלא שיש גם לחקור ולשאול אותם כי אולי הם טועים או משקרים. היהדות אינה רואה הודאה עצמית כראיה קבילה, בניגוד למקובל בבתי משפט רבים בעולם (כולל בישראל), בגלל האפשרות לבצע מניפולציה על האסיר, כמו שנעשה במשפטו של אלן שתואר לעיל (וגם במשפט זדורוב). ומעל הכל – היהדות ביטלה הלכה למעשה את עונש המוות כבר לפני אלפיים שנה בניגוד למקובל בעולם העתיק. אחת הסיבות לכך היא בשל החשש שתמיד קיים להרשעת שווא. אם לא הורגים את האדם לפחות אפשר לתקן. בנוסף, כלל עתיק ביהדות אומר שעדיף לזכות עשרה חפים מפשע מלהרשיע זכאי אחד.

למרות האופטימיות שהפרויקט הביא לעולם, הוא גם הביא הרבה פסימיות. בהרבה מקרים לא נתגלו דגימות DNA והפרויקט לא חל עליהם. בישראל, למשל, לא שמרו בקפידה על הדגימות למשך הרבה שנים. במקרים כאלה לא יהיה ניתן לזכות חפים מפשע בקלות רבה כל כך. בנוסף, אנחנו חיים בעידן בו קל יותר לייצר סוגים מסויימים של ראיות שווא. האפשרות להשתמש בבינה מלאכותית כדי ליצור ראיות פיקטיביות הולכת וצוברת תאוצה, למשל. אולם, פרויקט החפות העניק לנו לכל הפחות את המודעות להיקף התופעה ולסכנה הזאת, שהיא שלב ראשון במלחמה בבעיה. המאבק רק התחיל ואולי לא ייגמר לעולם.