ההתנגדות שאנו מציינים בחג החנוכה, מוצגת, לעיתים, כמאבק למען עצמאות לאומית – מרד היהודים בכיבוש היווני בארץ ישראל. לאמיתו של דבר, העניין מורכב הרבה יותר. העימות לא היה פיזי, אלא אינטלקטואלי - מלחמה אידֵאולוגית-רוחנית בין עבודת האלילים ליהדות. לא היה זה רק מאבק בין היוונים ליהודים - זו הייתה, בראש ובראשונה, מלחמת אחים בין היהודים עצמם. הדחף הראשון להתקפה היוונית על היהודים, הגיע מקבוצת יהודים פלגנים - המתייוונים. ואין פלא. התרבות היוונית הייתה אטרקטיבית במיוחד, ונחשבה לתרבות החיים העיקרית בעולם העתיק.

גם כאן אנו יכולים לזהות תבנית קבועה שחוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה היהודית. תרבות עולמית נאורה ומתקדמת מגיחה, והעולם משתנה. בכל פעם חלק מהעם היהודי, לרוב בני המעמד הגבוה, נשאב אל תוך התרבות החדשה. מדוע דווקא הם? משום שהם עשירים, משכילים, ויש להם המון שעות פנאי. מסונוורים מהתרבות החדשה, הם נסחפים אחריה, ופונים ליתר העם היהודי: "בואו נהיה מודרנים. תשכחו כבר מהדת המיושנת, העתיקה והכובלת".

בהמשך נראה, כיצד חוזרת תבנית זו בספרד, בגרמניה, ואף בארצות הברית ובישראל.

באותה תקופה הייתה קבוצה קטנה של יהודים, קטנה אך חזקה וקולנית, שיישרה קו עם הרשויות היווניות וחבריה התייוונו. יהודים אלו חיקו את היוונים בכל דרך אפשרית. הם שלחו את בניהם לגימנסיום, והסירו את מילותיהם בניתוח כואב מאוד - משום שפעולות יווניות רבות מאד נעשו בעירום, והם היו עלולים להיחשב בעיני היוונים לבעלי מום.

זאת ועוד, בנוסף לקרע בין המתייוונים לבין הזרם המרכזי ביהדות, היו היהודים מפולגים בקרע נוסף בין שני פלגים.

הדבר החל במאה ה-3 לפני הספירה, כאשר שני לומדי תורה, צדוק ובייתוס, החלו להטיף לסוג חדש של יהדות, תוך כפירה במקורה וסמכותה של התורה שבעל פה. אין ספק, שהחשיבה היוונית שיחקה תפקיד משמעותי ביצירת קרע מוקדם זה עם הזרם המרכזי של היהדות. חסידיהם כונו "צדוקים" ו"בייתוסים", כשהצדוקים הם אלו שנזכרו לאורך ההיסטוריה. 

היהודים מהזרם המסורתי הראשי, אשר המשיכו לשמור על דיני היהדות כפי שנשמרו ונמסרו מאז ומתמיד, כונו באופן אירוני "פְּרוּשים", כדי להבדיל בינם לבין האחרים.

מכיוון שהצדוקים לא האמינו במקורה של התורה שבעל פה, הם החליטו שהם חייבים רק בשמירת החוקים המופיעים בכתובים, וכפי שהם מופיעים שם פשוטו כמשמעו. אלא, שבפועל, מצוות כה רבות הכתובות בתורה - אינן מובנות כלל ללא התורה שבעל פה. למעשה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ניתנו יחד באותה נשימה, כשהן נסמכות זו על זו. קריאה ולימוד של אחת מהן, ללא חברתה, תוביל בהכרח לפירוש שגוי ועיוות מוחלט של הנאמר בה.

על כך שהתורה שבכתב לבדה אינה מובנת וברורה, מסבירים הצדוקים, כי כל אדם יעשה לפי הבנתו. ובמילים אחרות, כל אחד רשאי להחליט ולפרש לעצמו מהי משמעות הכתוב, ולפעול בהתאם.

הצדוקים מצאו בני ברית טבעיים במתייוונים, והיו מהגורמים להפיכת הכהונה הגדולה ועבודת בית המקדש למסואבות כל כך. רבים מבני הכוהנים, קבוצת עילית באותה תקופה, הפכו לצדוקים. 

הטרור ההלניסטי

בינתיים, נקטו היוונים, תחת שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס, צעדים מתוכננים היטב כדי לייוון את היהודים, כשמטרתם הסופית היא השמדת היהדות.

ספר מכבים מכנה תקופה זו, 138-140 לפני הספירה, "שלטון טרור", וכך הוא מתאר את תחילתה: "כעבור זמן לא רב שלח המלך זקן, איש אתונה, לאנס את היהודים לסור מתורת אבות, ולבלתי לכת בחוקי האלוהים, ולטמא הן את המקדש אשר בירושלים, ולהסב את שמו לשל "זווס האולימפי".

אחד הצעדים הראשונים אותם נקט אנטיוכוס, היה השגת שליטה בבית המקדש, באמצעות ערעור מעמדו של הכהן הגדול. לשם כך, סילק מתפקידו את הכהן הגדול המכהן, והחליף אותו ביהודי ממקורביו. מנקודה זו ואילך, הפכה הכהונה הגדולה, במידה רבה, לממסד מסואב ומושחת.

למעשה, כל המוסדות היהודיים העיקריים היו מסואבים – השלטון, הכהונה ואף עבודת בית המקדש. רק הסנהדרין - בית המשפט היהודי העליון, שרבניו עתידים לכתוב את המשנה והתלמוד - נשאר שלם, יחסית, ובלתי מושפע.

לאחר שהציב את האיש שלו בתפקיד הכהן הגדול, ניסה אנטיוכוס להילחם ולהרוס את לוח השנה העברי. מדוע היה זה חשוב כל כך?

אנטיוכוס הבין שחלק גדול מאד מקיום המצוות נוגע לזמן. אם יצליח למחוק את לוח השנה העברי, כך סבר, יצליח גם למחוק את מנהגיהם של היהודים. לשם כך, החליט לאסור את שמירת השבת, את קידוש החודש על פי מולד הלבנה, ואת שמירת החגים – פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

בשלב הבא הוציא אנטיוכוס צווים האוסרים כשרות ולימוד תורה. ספרי תורה נשרפו בפומבי, וחזירים הוקרבו על ספרי קודש יהודיים כדי לטמאם. נקל לראות, כיצד לאנטיוכוס, שידע עד כמה מתועב החזיר בעיני היהודים, היה אובססיבי בנוגע לחיה טמאה זו. הוא אף הכריח את הכהן הגדול למסד הקרבת חזירים בבית המקדש שבירושלים, ולאפשר שם עבודה לכל סוגי האלילים היווניים. 

לסיום, אסר אנטיוכוס, למול את הבנים. בעבור היהודים הייתה המילה אות וסימן מוחשיים לברית שבינם לבורא. היוונים, שסגדו לשלמותו של הגוף האנושי, ראו זאת כדבר מתועב. מבחינתם, ברית המילה היא הטלת מום.

היהודים התנגדו בכל תוקף. אנטיוכוס ואנשיו המשיכו להתקדם לעבר מטרתם בצורה גסה ואכזרית. הרב בערל ווין מתאר זאת באופן ציורי בספרו "הדי תהילה": "נשים שאפשרו למול את בניהם, הוצאו להורג כשבניהן קשורים לצווארן. חכמי ישראל נרדפו, נתפסו ונרצחו. יהודים שסירבו לאכול בשר חזיר, או להקריב חזירים מפוטמים, עונו עד מוות [...] אף לא כפר קטן אחד ביהודה היה מוגן מדיכויי ההלניסטים. מזבחות לזאוס וליתר האלילים הפגאניים הוקמו בכל כפר, ויהודים מכל אזור אולצו להשתתף בפולחני ההקרבה".

עד לאותם ימים, לא ידוע על רדיפה דתית בהיקף כזה בהיסטוריה האנושית כולה. עד לתקופת ההלניזם, איש בעולם העתיק לא הכריז מלחמה על דתו של האחר. זאת, משום שהתפיסה הפוליתאיסטית טענה: "אני אסגוד לאלוהים שלך ואתה תסגוד לשלי, וכל המרבה באלילים, הרי זה משובח". מאוחר יותר, נראה כיצד מתמזגות המיתולוגיות היוונית והרומית, כשזאוס הופך ליופיטר וכדומה. פלורליזם במיטבו – כל דת טובה כמו האחרות, ואף דת אינה נלקחה ברצינות יתרה.

בעולם הפוליתאיסטי אף אחד אינו נהרג על דתו. אף אחד - להוציא את היהודים.

היהודים עמדו על דעתם שיש דברים ששווה למות עבורם. כאלו, שהם בעלי משמעות גדולה יותר מהחיים עצמם. יהודים היו מוכנים למסור את נפשם ברצון עבור היהדות, לא משום שהבורא זקוק לכך שאנשים ימותו למענו, אלא משום שהשקפת היהדות היא - שמבלי שמירת חוקי האל, אין תכלית לאנושות. היהודים, שאמורים להיות אור לגויים, אינם יכולים לערוק ממשימתם, גם כאשר חייהם עומדים בסכנה.

בשלביו הראשונים של העימות, בחרו יהודים רבים בנתיב של התנגדות פסיבית, בכך שהתעלמו ממגבלות היוונים והמשיכו ללמוד תורה ולמול את בניהם הקטנים. אך דרך זו הוכחה כקטלנית. יהודים רבים מתו על קידוש ה'. ההתנגדות לרדיפות היוונים הפכה לרווחת יותר ויותר, ויהודים החלו להילחם ברודנות היוונית באופן פעיל. אך הנורא ביותר במאבקם היה, שהם נאלצו להילחם לא רק ביוונים, אלא גם בכמה מאחיהם היהודים, שהשתמדו והפכו למתייוונים.

בסופו של דבר, הפכה ההתנגדות למרד של ממש נגד היוונים ונגד חבריהם, משתפי הפעולה היהודים. מרד גלוי זה של המכבים, אותו אנו חוגגים היום כחג החנוכה, לא היה רק מרי אזרחי בין יהודים, אלא גם מלחמה כנגד האימפריה היוונית, ובעיקר – כנגד התרבות היוונית.

לא הייתה זאת מלחמה לעצמאות לאומית, או לחירות פיזית - אלא לשמירתה והמשך קיומה של הזהות היהודית.