כאן

למה כל כך חשוב לאדם מה יהיה אחרי מותו? הוא רוצה להשאיר זיכרון. אבל למה שאחרי מותו יהיה חשוב לו הזיכרון? מסתבר שכל אדם מאמין שיש משהו אחריו, שנותר ממנו משהו

בעבר אובחנה פוסט טראומה רק בקרב אנשים שחוו טראומה באופן ישיר. כיום מבינים שהטראומה עשויה להישאר גם במעגל הקרוב, שבכלל לא היה בזירת האירוע. איך נזהה אנשים שזקוקים לעזרה?

"מה נותן לכם כוח בימים אלה?", שאלתי את כיתת המפונים שהתמקמה ב'יד ושם', ואז נער בלונדיני עם פיאות ארוכות הרים יד ואמר משפט של אשכח

האסון הנורא שהיכה בנו מביא אותנו לתהות: איך ייתכן שעם נבחר יוכה כך? איפה היה ריבון העולמים באותה שמחת תורה, שנטבחו בה גברים, נשים וטף, באופן כל כך טראגי וקשה?

ג'ו ביידן בנאום היסטורי בעד ישראל, 10,000 איש בהלוויה של העולה החדשה מברזיל, מסעדה בתל אביב שהכשירה את המטבח כדי לספק אוכל לחיילים – מה שקורה כאן הוא הרבה יותר מרצף של ידיעות חדשותיות

לפעמים, אנשים עושים דברים מרגיזים ומעצבנים, שמוציאים אותנו מהדעת. מסתבר שהמודעות למה שמרגיז אותנו הוא מתנה יקרת ערך, שיכולה לכוון אותנו בצורה מדוייקת להכיר את עצמנו לעומק. תכירו את "חוק המראות"

המחשבה על להודות שטעיתי, לחפש משהו חדש, להסביר בראיונות למה עזבתי אחרי פחות משנה - פשוט משתקת אותי. אבל בינתיים אני מרגישה שהפוטנציאל שלי מתבזבז כאן

הרימון שעצר את התנועה בשולי כביש איילון דרום מזכיר לנו אמת פשוטה: החיים שבירים. דווקא רגעים של חוסר ודאות יכולים להיות הזדמנות לעצור ולחשוב מחדש על מה שבאמת חשוב

'זן נדיר', שירה המפורסם שהיא הלחינה וביצעה, היה תיאור הולם גם שלה עצמה: אישה מזן נדיר שהלכה מהעולם אחרי שהפיצה כאן הרבה מאד מוזיקה ואור

.כשהייתי שם הבנתי כי האמירה שהחברה הישראלית לא תהיה אותו דבר לאחר השביעי באוקטובר, אינה סתם קלישאה. משהו עבר עלינו בשנה האחרונה ואנחנו כבר לא מי שהיינו. אולי קשה עדיין לראות את השינוי, אבל הוא כבר כאן. אנחנו אנשים אחרים