משהו מרגיז אותך אצל השני? קח נשימה, יש כאן מתנה

אשתי ואני נישאנו בצפון הארץ בחודש ינואר, ביום חורפי וגשום במיוחד. גרנו ברמת גן, ומכיוון שלא היה ברשותנו רכב, נכנסתי לאתר של אחת החברות הגדולות להשכרת רכב, בחרתי אחד, מילאתי את כל הפרטים וקיבלתי אישור להזמנה. בבוקר החתונה עשיתי דרכי באוטובוס, ומהתחנה צעדתי בגשם זלעפות לסניף החברה בפתח תקווה. כשהגעתי, גיליתי שהסניף נסגר! עמדתי שם רטוב (בלי מטריה כי אני שונא מטריות), כועס (חבורה של חסרי אחריות! באתר האינטרנט הסניף קיים גם קיים, בהזמנה שעשיתי הוא קיים, בכל מקום הוא קיים - מלבד בעולם האמיתי!), וחסר אונים (מה אני עושה עכשיו?). 

בסופו של דבר השגתי אותם בטלפון, הם כיוונו אותי אל הסניף החדש, ופיצו אותי ברכב מדרגה גבוהה יותר מהרכב שהזמנתי – על חשבונם, כמובן. 

אבל הרכב המשודרג היה רק מתנה אחת שקיבלתי באותו יום, המתנה האמיתית הייתה אשתי כמובן, ואת המתנה השלישית גיליתי איפשהו בדרך, בין הסניף הווירטואלי לסניף הקיים, כי כשעצרתי לשאול את עצמי למה אני כועס, הבנתי שאני הייתי חסר האחריות, ולא הם. הרי יכולתי להתקשר ולוודא את הכתובת, ולא להסתפק בהזמנה דרך אתר האינטרנט. יכולתי גם לשכור את הרכב יום קודם לכן, ולא לדחות את השכרתו ליום החתונה. ישנם תחומים שאני סופר-אחראי לגביהם, ותחומים אחרים שבהם אני חסר אחריות ומתנהג כמו ילד קטן. אולי הסיפור הזה הגיע כדי לשקף לי שהגיע הזמן להתבגר?

תובנה זו - שהכעס שלי היה, למעשה, על עצמי, על מה שקיים בצורה לא-מתוקנת בי - ליוותה אותי באופנים שונים עוד שנים רבות. בכל פעם שמשהו במציאות החיצונית עצבן אותי, יכולתי לזהות את חוסר הרצון שלי להתבגר ולקחת אחריות. 

חשבו נא, לו הייתי מסתפק במחשבה ש"הם לא היו בסדר" ו-"עובדה שהם פיצו אותי", ולא מתבונן פנימה, הייתי מפספס עולם שלם של תובנות על עצמי, ולא משתנה או משנה תפיסות עולם.  

ניתן לומר, שהסיפור הנ"ל הוא עוד דוגמה אחת מיני רבות לשינוי פרשנות, אלא, שלדעתי, מדובר כאן בשינוי פרשנות מיוחד, שמחייב אותנו להתעמק בו בנפרד: הכועס במומו כועס.

דהיינו: מה שמפריע לי, מעצבן אותי ונמצא, כביכול, מחוצה לי, אצל הזולת ובהתנהגותו - מעיד על משהו שאינו שלם אצלי, על פגם הקיים בי. יתרה מכך, אם הייתי שלם באותו הדבר, הרי שלא הייתי מבחין באותו דבר "מעצבן". ייתכן שהייתי מוטרד או לחוץ, כי מיהרתי לאסוף את הרכב ביום החתונה, אבל לא הייתי מאשים אותם ב"חוסר אחריות". למה דווקא הפרשנות הזו עלתה? מדוע כעסתי בכזו עוצמה? 

קוראים לזה "חוק המראות" – מה שאני רואה מולי מבחוץ, הוא מראה על מה שמתחולל בתוכי פנימה.

הדלת של גליה

גליה גרושה ויש לה שתי בנות, בנות 19 ו-17. באחת השבתות, בעודה ישובה בסלון ומתענגת על ספר טוב, שמעה את בנותיה דופקות על דלת חדרן וקוראות לה. מסתבר שהן נעלו את הדלת, המפתח נשבר או נתקע בחור המנעול, ועכשיו - אין יוצא ואין בא. גליה נלחצה. היא ניסתה לפרוץ את הדלת, הזעיקה את השכנים ובסופו של דבר – הזמינה פורץ. כעבור למעלה משעתיים, כשנפתחה הדלת, מצאה את בנותיה יושבות ומשוחחות ברוגע ובהנאה בחדרן. 

גליה, שבמשך מספר שעות התרוצצה אנה ואנה בניסיון למצוא פתרונות לפתיחת הדלת, החלה להאשים את בנותיה שהרסו לה את עונג השבת. תחושת הכעס ליוותה אותה עוד שבוע שלם והעכירה את האווירה בבית.

כשנפגשנו, שאלתי אותה מה הייתה החוויה המכעיסה והמטלטלת ביותר בכל הסיטואציה, והיא ענתה: "לעמוד מול דלת סגורה. תחושת חוסר האונים מול הדלת". שאלתי אותה איפה עוד היא חוותה את הרגש הקשה הזה, של חוסר האונים. היא חשבה רגע ואז ענתה: "מול בעלי לשעבר. לפני שהתגרשנו. הרגשתי שהוא כמו קיר, שאני לא מצליחה לדבר איתו, שהוא לא מצליח להבין שום דבר ממה שאני אומרת לו".

"יכול להיות שישנם אנשים שחווים אותך כדלת סגורה?", שאלתי. "איפה את מייצרת חוסר אונים ותחושה של דלת סגורה?".

השאלות שלי הובילו אותה להיישיר מבט אל האגרסיביות שקיימת בה לעיתים. לחוסר הרוך שיוצא ממנה במצבים מסוימים. אלמלא הכעס על בנותיה, הכעס שאותת לה שיש כאן מידה שדורשת שינוי, ואלמלא הנכונות להתבוננות פנימית כנה, היא לא הייתה מגיעה לתובנה שלא מעט אנשים חווים אותה כך, כדלת סגורה.

אני מבין את גליה ויכול להזדהות עם התנועה הטבעית שקיימת אצלה, אצלי, ואצל רוב האנשים שאני מכיר - "להשליך את האשפה החוצה". גם אני, במהלך המסע האישי שעברתי, חשבתי שהמעוות נמצא מחוצה לי, ושמקסימום, כדי לא לכעוס ולהרוס את הבריאות, אני יכול להסתפק בשינוי הפרשנות ועל ידי כך לצמוח. אבל, תובנה זו, הפגישה אותי עם עומקים חדשים – הקלקולים שאני רואה מחוצה לי, ומעוררים אצלי רגש של כעס, מעידים, למעשה, על קלקולים פנימיים.

תמיד זה כך?

יהיו קוראים שוודאי לא יסכימו איתי וישאלו: האם אין מקרים מקוממים, או אנשים מסוימים, שמעשיהם פגומים באמת? האם כל הפגמים הם רק בי?

התשובה מורכבת. ודאי שייתכנו פגמים אמיתיים בהתנהגותו של האחר, כמו במקרה של החברה להשכרת רכב, אבל בכל מקרה, אם אני הוא זה ש"נתקל" בפגם, הרי לתפיסתי אין כאן "מקרה" - אלא הזמנה ללמידה ולשינוי. ההבדל הוא בגישה: במקום להתעסק בפגמי הזולת, שאותם, על פי רוב, לא אצליח לשנות, אני בוחר להתעסק בפגמיי שלי.

אך רעיון זה מצריך זהירות, כי הוא זקוק למידה ולאיזון. הכרתי מישהי, שבמשך שנים בעלה לא התייחס אליה. הוא התעלם מצרכיה, מהצורך שלה בתקשורת, מבקשותיה לגבי הילדים והבית. בשלב מסוים הוא עבר לעבוד בחו"ל, והיא חיה קרוב לשנתיים בזוגיות עם עצמה. כל מי שמכיר אותה שאל – מדוע את לא מתגרשת? אבל היא נאחזה במחשבה שאם היא תתקן את עצמה, דברים ישתנו. 

אז נכון שכל דבר שעצבן אותה אצלו, אכן העיד גם על פגם בה, אבל מה עם האחריות שלו? הרי במערכת יחסים משותפת, האחריות היא על שני בני הזוג, אז מדוע את מתעלמת מהאחריות שלו למצב הבעייתי?      

הלכה למעשה, הדברים רק החמירו, ולבסוף היא גילתה שהוא חי עם אישה אחרת בחוץ לארץ והם התגרשו.

במילים פשוטות, אנא התייחסו לכלי זה שהצגנו בתבונה ובשכל ישר. אישה מוכה צריכה לבדוק מדוע היא מאפשרת ליחסים האלה להתקיים, מה בדפוסי התנהגותה מאפשר את שליטתו האלימה של בן זוגה (אולי תחושת נחיתות עמוקה? או ביטול עצמי קשה ומכאיב?), אבל חשוב יותר – היא צריכה גם להזמין לו משטרה.         

איך מוצאים מה בי?

על פי רוב, על מנת לגלות את הפגם המצוי אצלי, עליי לתור אחר תפיסות עולם שגויות או גאוותניות שקיימות אצלי, ועבורי הן מובנות מאליהן. 

בואו ננסה, למשל, לנתח מקרה תיאורטי, שבו גברת מתעצבנת על גברת אחרת שלא כיבתה את הפלאפון שלה בתיאטרון, על אף שביקשו בכניסה והכרוז הזכיר זאת מספר פעמים. וכמו להוסיף חטא על פשע – אותה אישה גם עונה לטלפון בלחישות רמות.

ברור שזה מעצבן. והמתעצבנת? היא תמיד מכבה את הטלפון, היא הרי אישה תרבותית ומנומסת. אז היכן כאן חוק המראות?

במקרה זה נשאל אותה (כמובן בתנאי שהיא רוצה ללמוד. אף פעם לא כדאי להטיח באנשים "זו מראה שלך!"): מדוע התנהגותה כל כך מעצבנת אותך? (דהיינו, נחפש את הנחות היסוד או תפיסות העולם שלה, שהרי הפרשנויות הן שיוצרות את הכעס, ולא שיחת הטלפון). 

תשובתה יכולה להיות "כי היא לא מתחשבת באחרים", או "חוצפנית, איך היא מעיזה להפריע לכולם?", או "מי שלא יודע להתנהג - שלא יגיע לתיאטרון, זה מקום לאנשים מתורבתים", או "אם היא לא מסוגלת להיפרד לשעה מהטלפון, שלא תגיע לתיאטרון".

כל אחת מהתשובות הללו מעידות על תפיסת עולמה של הכועסת.

ראשית, היא יכולה לבחור פרשנויות רבות אחרות שלא תעוררנה כעס: "התינוק שלה עם בייביסיטר ולכן היא עונה לטלפון", או "מישהו זקוק לה".

אבל כאן אנו מדייקים דיוק נוסף: יש משהו לא שלם אצל הכועסת, ואותו היא משליכה החוצה על אותה גברת.

ננסה לנתח את מקורן של תפיסות עולמה:

ראשית, ללא צל של ספק מדובר בחינוך, יש שיאמרו נוקשה, אבל אינני בטוח. יותר מדויק לומר: חינוך שמבוסס על התניות. למשל המשפט "אם היא לא מסוגלת להיפרד לשעה מהטלפון, שלא תגיע לתיאטרון".

ככל הנראה, משפט התנאי הזה מלווה אותה מילדות, והיא מיישמת אותו בשיפוטיות כלפי עצמה וכלפי אחרים. צמד המילים "אם – אז" יכול לבוא לידי ביטוי באופנים שונים בחייה, ולהפריע לה לחיות חיים זורמים ושלווים. למשל:

"אם אתה מחמיא לי על התספורת רק אחרי שהערתי את תשומת לבך – אז זה לא אמין ולכן לא שווה".

"אם לא משלמים לי את הסכום שביקשתי, אז סימן שלא מעריכים אותי".

זהו רק כיוון אחד שבו היא יכולה לחפש את המראה. יכול להיות כיוון אחר, של השוואה סמויה, תת-מודעת, שמנהלת את הכעס שלה. השוואה שאומרת "לי אין חיים - ולה יש", או "אותי אף אחד לא צריך - ואותה כן", או "היא מרשה לעצמה לעשות מה שבא לה - ואני לא".

בכל מקרה, השיעור הוא מאוד אישי. 

יש מקרים שבהם המראה היא רק "שמץ מינהו", אחוז אחד קטן, ולא היפוך מדויק. למשל, אם גיליתי שהילד שלי גנב מארון הממתקים, וזה מכעיס אותי ומוציא אותי מאיזון:

1. ייתכן שזו מראה לכך שגם אני גונב. לוקח בלי רשות או בהיחבא.

2. ייתכן שזו מראה לכך שקיבלתי חינוך נוקשה, או שאני מחזיק בערכים נוקשים לגבי גניבה. קשה לי לקבל את העובדה שזה מעשה שקיים ונפוץ אצל ילדים, שזו בסך הכל בחינת גבולות, ולטפל בו בשוויון נפש.

3. ייתכן שאני לא מספיק קשוב לצורכי הילד, או אולי זו זעקתו של הילד, שמנסה להביע משהו ולא מצליח. אולי אני גונב ממנו משהו שמגיע לו, כמו זמן איכות איתי או משהו אחר.

במסע שלי גיליתי, שבכל פעם שאני מצליח להפנות את החץ פנימה במקום החוצה – אני לומד על עצמי שיעור חשוב ומתפתח.

מי שאינו מודע לכך שהרע שהוא רואה בחוץ, הוא מראה שמזמינה אותו לתקן משהו בתוכו, כיצד יוכל לעשות זאת?