מה למדתי כשהשתתפתי באזכרה בהר הרצל, חלקה ד'9

ביום ראשון השבוע, השתתפתי באזכרה לציון שנה לנפילתו של סרן אמתי גרנות, שנפל בגבול לבנון עם תחילת המלחמה בשנה שעברה. האזכרה התקיימה ליד קברו, בהר הרצל בירושלים, בהשתתפות משפחה, מכרים וחברים.

היה זה אחד האירועים המטלטלים ביותר שעברתי בשנה האחרונה, שנה מלאת טלטלות ואירועים. כשהייתי שם הבנתי כי האמירה שהחברה הישראלית לא תהיה אותו דבר לאחר השביעי באוקטובר, אינה סתם קלישאה. היא כבר עובדה בשטח. משהו עבר עלינו בשנה האחרונה ואנחנו כבר לא מי שהיינו. אולי קשה עדיין לראות את השינוי, אבל הוא כבר כאן. אנחנו אנשים אחרים.

ביום הראשון של החורף, באוויר הירושלמי הקר והגשום, התבוננתי סביב בחלקת הקבר, חלקה ד9 בהר הרצל. המחזה היה קורע לב. שורות שורות של קברות צבאיים, על כל אחד מהם שם, תאריך לידה ותאריך נפילה. כולם אנשים צעירים. חלקם ממש ילדים. כולם נפלו בשנה האחרונה. הקברים טריים. רבים מהם נראה כאילו נפקדו לאחרונה. בחלקם אפילו דולק עדיין נר. ומסביב, בין הקברים, עומדים אנשים מכל גווני החברה הישראלית, שהתקבצו לאזכרה של עוד חייל, עוד גיבור, עוד איש צעיר, שנפל בקרב על הגנת העם והארץ.

אחד אחר השני עלו בני המשפחה, המפקדים, החברים, ודיברו על אמתי, הבן, החבר, האח, שמסר את נפשו למעננו, למען עם ישראל, למען ארץ ישראל ולמען מדינת ישראל. בשנה האחרונה פגשנו לא מעט את הכאב המפלח של לוויות צבאיות, אבל כאן היה מדובר באירוע מסוג שונה: אזכרה ולא לוויה. המכה הגלידה מעט. ניתן זמן לעכל את האובדן. ועתה, אפשר כבר להביט עליו מפרספקטיבה, לנסות לקבל נחמה ולראות איך צומחים מתוך הכאב, איך הופכים אותו למשהו בעל משמעות.

דבר זה הפך את האירוע למשהו הרבה יותר מרוכז ועוצמתי. לא הייתה שם רק סערת רגשות אלא גם עיבוד בוגר ושקול.

מה בדיוק תפס אותי שם והביא אותי למסקנה שחל שינוי? איני יודע לתת תשובה מדויקת לשאלה זו. אפשר אולי לדבר על המגוון האנושי שהשתתף באירוע. ולמרות שידעתי היטב כי רבים מהעומדים שם יתקשו להסכים ביניהם אפילו בנוגע למזג האוויר, היה באירוע תחושה של חיבור עמוק, רגע של הסרת מחיצות. היה ברור שכולנו שותפים וכולנו שייכים, כולנו עם אחד. זו לא הייתה קלישאה. זו הייתה, עבורי לכל הפחות, חוויה עמוקה מאד, שלא נובעת רק מהשותפות בשכול, כמו שהרגשנו בהרבה מאד לוויות השנה, אלא מחיבור לייעוד משותף.

אבל מעבר לתחושות האישיות שלי באירוע, נראה לי שאפשר להניח את האצבע על אבחנה יותר ממשית, שינוי מוחשי שמתרחש וכולנו כבר מתחילים להרגיש אותו, גם אם באופן לא מודע.

שינוי זה הוא קריסת החומות הווירטואליות שבין ה"ישראלי" ל"יהודי".

במשך שנים ארוכות, החברה הישראלית התארגנה סביב הקטגוריות "ישראלי" ו"יהודי". המונחים הללו היו צהובים זה לזה, זרים זה לזה. ככל שהיית יותר "יהודי", כך היית פחות "ישראלי" ולהפך.

חבר'ה דתיים שהתערו בהווי ה"ישראלי" נתפסו כמו נטע זר. החיבור ליהדות נתפס בתור משהו שמפריע להיות ישראלי אמיתי, משהו שצריך להתגבר עליו. החייל הדתי במחלקה היה תמיד מעין ה"אחר" של החברה הישראלית, זה שמביא אתו איזה משהו זר, ולמרות שהוא מנסה להיות אחד מהחבר'ה, הוא לא באמת שייך.

לפני מספר שבועות, צפיתי בפרק הפתיחה של הסדרה "זמן נעילה", שמשחזרת את מלחמת יום הכיפורים. שם מופיע החייל הדתי בדיוק בתפקיד שתיארתי. הוא לא קשור. המתח בין אשכנזים ומזרחיים מוצג כמו מתח מעמדי פנימי שמעצב את ההווי הישראלי גופו. התפקיד של "היהודי", לעומת זאת, הוא תפקיד חיצוני. 

באותו עולם, גם אם תמיד היה ברור שלכל ישראלי יש גם ייחס מסוים ליהדות, הייחס הזה היה משהו שניצב במתח מול הישראליות שלו. כביכול הישראלי היגר מן "היהדות" אל "הישראליות" ועדיין נותרו לו אי אלו רגשות כלפי המולדת הישנה שלו. אצל חלק היחס ליהדות היה מרכזי וחם יותר, אחרים שכחו ממנה כמעט לגמרי או היו אדישים כלפיה, ואצל חלקם, היחס היה מסובך ומורכב יותר – יחסי אהבה-שנאה, שכרוכים בעניינים משפחתיים, בסבא ובסבתא, בתחושות אשמה וניכור ועוד.

אולם, כשעמדתי ביום ראשון בחלקה ד9 היה נדמה לי שכל זה הוא נחלת העבר. זה לא שהדור הישראלי הצעיר "מתקרב ליהדות" או שהדור הדתי הצעיר "מתקרב לישראליות". הניגוד הזה פשוט הולך ונמוג.

אחד הדוברים בטקס היה אחיו הצעיר של אמתי. הוא סיפר כי באחד הקטעים ביומנו של אמתי, מתחילת דרכו כקצין כמדומני, הוא כתב על כך שמה שמוטל על החייל בצבא, ובעיקר על המפקדים, הוא לאמץ תודעה של חיילים שעוסקים בבניין הבית השלישי. האח אמר שהמשפט הזה תפס אותו: האם ביטוי כמו "בנין הבית השלישי" אינו משהו דתי מידי עבור הצבא? האם זה לא "יהודי" מידי? אבל, הוא אמר, במחשבה שניה, זהו אכן מה שכולנו עושים כאן, כל החיילים שעומדים כעת ונלחמים בעזה ובלבנון ובכל שאר הזירות – על מה הם נלחמים אם לא על "הבית השלישי"? הבית השלישי אינו עוד מושג "משיחי" או "יהודי". הוא תיאור של תמצית ההוויה הישראלית.

בסיומו של דבריו, הוציא האח את הגיטרה שלו, ושר את "שירו של אבא" של נעמי שמר. עין לא נשארה יבשה, והרגשתי כי רוח נחמה יורדת על הרי ירושלים, רוח שמבשרת כי דמם של כל הצעירים המופלאים הללו, השוכנים זה לצד זה בחלקה ד9, לא נשפך לשווא. הם אבן פינה בבניין הבית השלישי:

אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש
לא לשווא אחי חצבת לבנין חדש
כי מן האבנים האלה יבנה מקדש

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר
לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר
כי מן הארזים האלה ייבנה ההר

ייבנה, ייבנה, ייבנה ההר

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש
שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש
שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש
שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש