איפה היה אלוהים כאשר למעלה מ-1,400 יהודים נטבחו כאן?

איך מתמודדים עם הזוועה שנפלה עלינו? מה פירוש הטרגדיה העצומה שהתרחשה באותו יום שבת וחג? ואיפה אלוהים היה בתוך החורבן הזה? האם איננו עמו הנבחר, האהוב? אם אלוהים נתן לנו את הארץ הזו, ורוצה שנחיה בה, מדוע הוא מאפשר טבח של חפים מפשע, של גברים נשים וטף?

בזמנים כל כך קשים, חשוב להסתכל רגע ממעוף הציפור על ההיסטוריה היהודית, ולהבין כיצד הרגע המדמם שלנו משתלב במארגה.

אנחנו עוף החול

בחנוכה, כזכור, אנחנו שרים ליד הנרות את המזמור 'מעוז צור'. מי שלא מסתפק בבית הראשון ומתעקש לשיר את השיר כולו, מבין עד מהרה את הדפוס. ניסו להשמיד אותנו, שוב ושוב ושוב. המצרים. הבבלים. הפרסים. היוונים. בסוף נושענו, אבל לא לפני שעברנו כאב וסבל רבים. וכל דף היסטוריה יהודית מציג אותו דפוס: דפים טבולים בארגמן חוזרים על עצמם בכל תקופה.  

כשנברא העולם האנושי והבלתי מושלם, מקום שבו בני אדם מקבלים הזדמנות להתרומם גבוה מהמלאכים, או לצנוח לשפל שאף חיה מעולם לא הגיעה אליו, ניתנה האפשרות לרוע לפעול, כדי להעניק לבני אדם בחירה אמיתית. בתוך העולם הזה, על הרוע שבו, עם ישראל קיבל את השליחות להיות 'אור לגויים': העם שמלמד את העולם כיצד מתגברים על רוע, כיצד יכולים לו למרות הכל. אנחנו קיבלנו את המשימה להיות עוף החול הקם מהאפר, ובכך מעניק השראה לסובלים באשר הם. כמו שאומר הרב זקס שוב ושוב בכתביו, היהדות לימדה את העולם תקווה. שיעבוד ג'ינוסיידי במצרים? עדיין נביא ילדים, למען הגאולה. חורבן בית ראשון? נמתין להקמת בית שני. גלות של כמעט אלפיים שנה? יום יום נזכור את ירושלים ונספר לבנינו: עוד נחזור לשם. עוד נחזור.

בסיפור היהודי, השאלה הרלוונטית איננה 'היכן היה אלוהים'. השאלה שחכמת היהדות מלמד אותנו היא: 'היכן היה האדם'. בני האדם נבראו כשותפים בבריאה. הם קיבלו כוחות ייחודיים ובחירה חופשית כדי שיוכלו להפוך את העולם למקום טוב יותר, לקרב אותו אל גן העדן האבוד. אבל, עצם היכולת הזו גם מאפשרת להם, במקום זאת, לקרב את העולם דווקא אל שערי הגיהינום.

אנחנו מלמדים את העולם כולו תקווה, משום שתמיד זכרנו, קודם כל, למצוא את עצמנו, לתבוע מעצמנו מאמץ ותשובות. שוב ושוב קמנו מאפר, אספנו את השברים והתחלנו מחדש. לקבור תינוקות שנרצחו רק בגלל יהדותם זה דבר קשה מנשוא, ולצערנו זה דבר שנאלצנו לעשות עוד במצרים, כשהנוגשים בנו לקחו תינוקות והשתמשו בהם כלבנים ברוב אכזריותם. להיות יהודי פירושו להיוולד אל חלקת אלוהים שגובלת בגיא צלמוות, לצחוק אל השמש ולדעת שענני סערה תמיד אורבים, להרבות ברכה בעולם למרות קללות האתמול.

בדמייך חיי

אנחנו עם הנצח לא למרות כל הפרעות והפוגרומים, הגלויות והאובדן. אנחנו עם הנצח בגלל כל הדברים האלה. אנחנו העם שכבר במצרים נאמר לו: "בדמייך חיי". עד שנסיים לתקן את העולם כך שיהיה המקום שהוא אמור היה להיות, נמשיך לשלם בדם, אבל נמשיך גם לחיות. וכל שבורי לב באשר הם, יביטו אלינו, נולדים שוב ושוב מהלהבות, וילמדו את מתנת התקווה.

מעולם לא היה קל להיות יהודי, אבל מעולם גם לא היה אפשר להיות בן אדם שלם בעולם שאינו יודע את היהודים. בספר הראשון של התנ"ך אנו מוצאים את אלוהים מחפש את האדם שברא, ושכשל: "אייכה?". היהדות, תמציתה, החיפוש אחר האדם. אתה, נזר הבריאה. אתה, שנבראת שותף. אתה, שקיבלת אחריות. ואנו, כיהודים, נבחרנו מתוך האנושות כולה משום שהבטחנו: 'נעשה ונשמע'. הסכמנו תמיד להיות בעמדת האזנה, להסכית לקריאות 'אייכה', להימצא כאשר מחפשים אותנו, לפעול ולא להתחבא.

תחת הדגל הזה, שוב ושוב, נשברו לבבותינו ונשפך דמנו. אבל תמיד קמנו, התעודדנו, והדלקנו שוב את האור.

זהו הסיפור היהודי: לא גן של שושנים, לא דרך סלולה, אלא מאבק ארוך ומתמשך ברע, שלעולם לא נניח לו לנצח.