הרימון באיילון דרום: תזכורת שהשגרה היא אשליה שברירית

הפקק היה בלתי נסבל. מכוניות נדחסו זו מאחורי זו בטור אינסופי, קפואות ללא תנועה. צפירות התגברו, וצליליהן התערבבו עם המחשבות הרותחות בראשי הנהגים, לחוצים כמו קומקומים שרק מחכים לשרוק. ״משהו כאן לא נורמלי", חשבו לעצמם, ״פקקים זה דבר שבשגרה – אבל ככה? עד כדי כך?״. ידיים התחילו לגשש בטלפון, לזפזפ בערוצי החדשות, והנה נחשפה התשובה: רימון נמצא בשולי איילון דרום.

איילון והרימון: סמל לנורמליות שמתפרקת

המוח האנושי מתוכנת להיאחז בשגרה, לטפח את האשליה שהכל בשליטה, שהחיים יציבים ומובנים מאליהם. כך אנחנו שומרים על שפיות – מדחיקים את המודעות לסכנות, מכסים על חוסר הוודאות ומתרכזים במה שנראה בטוח: לקום בבוקר, לעבוד, לחייך. אבל ההנחה הזו – שהשגרה תימשך לעד, שהכבישים יישארו פתוחים ושהחיים יתנהלו כהרגלם – רחוקה מלהיות מציאותית. מה יותר מכביש איילון, הלב הפועם של תל אביב, מסמל נורמליות ושגרה בטוחה בארצנו? עד לא מזמן היה נדמה שהמלחמות רחוקות מלהגיע לעיר הזאת. אך הנה - הרימון שהתגלה אתמול בשוליים הוא עוד סמל למה שהשביעי באוקטובר הוכיח לנו שאי אפשר להדחיק -  קיר הזכוכית שמקיף אותנו הוא שברירי, וכל רגע עשוי להופיע בו סדק נוסף. החיים שבריריים, וזו אמת שאי אפשר לברוח ממנה.

חכמת היהדות מזכירה לנו שחוסר הוודאות הזאת היא לא רק רעה. לעיתים, היא האמצעי היחיד שיכול לתת לנו עומק לחיים. במסכת אבות נתנו עצה:״ שוב (= תעשה תשובה) יום אחד לפני מיתתך״. למה שתעשה תשובה דווקא יום אחד לפני המוות שלך? הרמב"ם מסביר שהכוונה היא לאו דווקא ליום שלפני המוות תרתי משמע, אלא שהעצה מתייחסת לגישה כללית שמלווה את החיים בכל יום ויום:״והוא אינו יודע מתי ימות, שמא היום, שמא למחר, ויהיו כל ימיו בתשובה״. במילים פשוטות: אם נהיה מודעים בכל רגע לאפשרות שייתכן וזה יהיה היום האחרון לחיים שלנו: אז נמצא את המוטיבציה לרדוף אחרי מה שאנחנו מאמינים שחשוב באמת. ״תשובה״ במובן הזה היא תנועה נפשית מתמדת של התבוננות פנימית, בחינה עצמית ורצון להשתפר. חוסר הוודאות – הידיעה שאין לנו מושג מה צופן המחר – מאלץ אותנו לעצור ולשאול: מה באמת משמעותי? האם הדרך שבה אני צועד מקרבת אותי למטרותיי, או שאני נסחף בשגרה שאיבדה כיוון? השגרה אמנם מעניקה תחושת ביטחון, אך כשהיא נשברת, מתעוררת ההזדמנות לעצור ולשאול: האם אנחנו באמת חיים, או שאנחנו סתם נעים על אוטומט?

גם לרגעים רעים יש מסר

כל אירוע קשה או הפתעה לא נעימה בחיים נושאים עמם מסר, שיעור שעלינו ללמוד. כשאדם שומע ״שמועה רעה״, נהוג לפי חכמת היהדות לברך: ״בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת״. הברכה הזו אינה רק ביטוי לקבלת הדין, אלא קריאה להתבונן לעומק – לנסות לגלות את האמת שמסתתרת מאחורי השמועות הרעות, את מה שהן באות ללמד אותנו על החיים ועל עצמנו. המסע של בני ישראל במדבר לא היה קל, הם חוו רעב וצמא וקשיים רבים. ואכן, בהתאם לתפיסה שהצגנו, כך גם הפסוקים מעידים על המשמעות של אותם ייסורים:״ וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ (=אלוהים עינה והרעיב את עם ישראלֹ) וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ (= ועדיין, הוא נתן להם בכל יום את המן, אוכל שמיימי שירד מלמעלה ונתן להם את הכוח להמשיך) לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם (= ואת כל זה הוא עשה כדי ללמד אותם שלא רק האוכל הפיזי והגשמי נותן חיים לאדם, אלא המשמעות והתוכן שהוא יוצק לחייו)... וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (= בסופו של דבר, הייסורים הם הדרך של החיים ללמד ולגרום לנו להתפתח)״.

אז כנראה שאין לנו שליטה על הרימון שנמצא בצידי הדרך, ובוודאי שאין סיבה לשמוח על עצם קיומו, אבל עם כל זאת – יש כאן הזדמנות. אנו נוטים להתרגל לשגרה, להסתובב במעגל אין סופי כשהמטרות היומיומיות מסתכמות בלהספיק עוד יום של עבודה, אוכל ושינה. אבל דווקא הרגעים הללו מזכירים לנו לעצור, להביט פנימה ולכוון מחדש את המצפן שבתוכנו. הם מאלצים אותנו לשאול שאלות מהותיות: מה באמת חשוב? מה ראוי להשקיע בו את זמננו ואת ליבנו? אם נדע לנצל את המומנטום של רגעים כאילו, אולי החיים שלנו יהיו משמעותיים יותר.