5 משפטים נגד העם היהודי במהלך ההיסטוריה

הרומן "המשפט" של פרנץ קפקא מספר על אדם שנעצר על ידי סוכנים באשמה שאינו יודע מה היא. הוא עומד למשפט ממושך על ידי אנשים שאינו יודע מה סמכותם. עורך הדין שלו מנסה להגן עליו מבלי שהוא מספר לו איך הוא מתכוון לעשות את זה. ולבסוף נחרץ גזר הדין, והוא נענש על אותה אשמה שאת סיבתה אינו מבין עד הרגע האחרון.

יש פרשנויות הרואות בסיפור קפקאי זה מטאפורה לחיים האנושיים בעולם המודרני המנוכר, שבו הוא רק בורג קטן במערכת, שניצב מול ביורוקרטיה מפלצתית ואטומה. פרשנויות אחרות קושרות את הסיפור עם גורלו של היהודי, שלאורך הדורות נשפט פעם אחר פעם בידי ההמון או בערכאות הרשמיות, שהטילו בו דופי ואשמה, מבלי שהבין מעולם מדוע ובאיזו אמתלה.

המשפט שמתנהל בהאג בימים אלה, מצטרף למשפטים הרבים מולם נאלצו היהודים להתמודד במשך הדורות. בניגוד למשפטי עבר, בהם היהודים היו בעמדת נחיתות, הפעם ישראל ניצבת במשפט כחברה שוות זכויות ומעמד, בעלת זכות לטעון ולהגן על עצמה, בהליך שקוף ומסודר. משפט זה אמנם אינו מתנהל נגד העם היהודי אלא נגד מדינת ישראל, אבל מצבם של כל היהודים בכל מקום מושפע ממה שקורה בישראל. בעקבות המשפט חזרנו לחמישה וויכוחים שהתנהלו נגד היהודים במהלך ההיסטוריה.

א. "ארץ כנען שלנו היא!" – המשפט על הארץ

המשפט הראשון שנספר עליו כאן התנהל ממש כאן במזרח התיכון. עוד מהעת העתיקה, בה היו היהודים חריגים בדתם הייחודית, שהיה בה רק אל אחד, רצו שכניהם הפגניים להתווכח איתם. אך לא רק על נושאי דת נסובו ויכוחים אלה. היו גם כמה שנסובו על עניינים "מדיניים" ואפילו "כלכליים". ויכוחים אלה נקשרים בדמותו של גביהא בן פסיסא, האב־טיפוס של היהודי הממולח, שתמיד מוצא תשובה שנונה נגד יריביו.

סיפור אחד עליו מתאר כיצד הגיעו אנשים שנקראים "בני אפריקיא" וטענו שהארץ שייכת להם ולא ליהודים. לטענתם, הם צאצאיו של כנען, שממנו כבשו ישראל את הארץ. המשפט היה אמור להתנהל מול מושל האימפריה שבתחומה הייתה ארץ ישראל – אלכסנדר מוקדון. מי שהתנדב להשתתף בוויכוח היה אותו גביהא בן פסיסא, אדם גיבן ומעין "פקיד זוטר" בבית המקדש. על אף שלא היה ידוע בין חכמי ישראל, הצליח לשכנע אותם לשלוח דווקא אותו בטענה הבאה:

"תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון, אם יניצחוני – אִמרו 'הדיוט שבנו ניצחתם!', ואם אני אנצח אותם – אמרו להם 'תורת משה ניצחתכם!'"

אותם בני אפריקיא טענו שהם מביאים ראיות מתורת היהודים, שנאמר בה "אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ" – והרי כנען הוא אביהם הקדמון! נגדם השיב בן פסיסא, שאם הם רואים בתורה מקור אמין, הם צריכים גם לקבל את הפסוק הבא: "אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" – וכל מה ששייך לעבד שייך גם לאדון שלו. אותם "בני אפריקיא" נותרו ללא מענה.

ויכוח נוסף ברוח דומה התרחש סביב תביעה שתבעו המצרים את היהודים באותה תקופה. מסופר בתורה שכשבני ישראל יצאו ממצרים, הם לקחו איתם רכוש רב מהמצרים. לפיכך, המצרים בימי אלכסנדר מוקדון תבעו מהיהודים בחזרה את הכסף שנגנב מהם לפני מאות שנים. בן פסיסא השיב להם שאם כך הדבר הרי שקודם כל עליהם לפצות את בני ישראל על ארבע מאות שנים של עבדות! המצרים הסירו את התביעה.

ב. "מהתלמוד שלהם נוכיח להם שהמשיח כבר בא" – הדת היהודית עומדת למשפט

מארץ ישראל אנחנו יוצאים לגלות הארוכה בארצות הנצרות, שבהן התנהלו משפטים נגד יהודי בעיקר על רקע דתי. מלומדים נוצרים חיפשו באובססיביות אחר ראיות מרשיעות, שיוכיחו את צדקתן של עלילות הדם נגד היהודים, או איזו מזימה אפלה שהם מתכננים נגד הגויים. יהודים מומרים היו עבורם נכס מבוקש, מפני שהכירו את המקורות לפני ולפנים ויכלו לחשוף "סודות אפלים" שהיהודים מסתירים. אחד הסיפורים המרתקים שמדגימים את התופעה הזו היה סיפורו של  יהושע הלורקי (מהעיר לורקה שבדרום־מזרח ספרד).

" [...] שוטטו מחשבותי ולבי לא ינום ולא יישן, איככה אוכל וראיתי מי הביאך הלום", כך פותחת האיגרת שכתב בהתרגשות רבי יהושע הלורקי בשנת 1400 בערך. האגרת מופנית למורו ורבו, רבי שלמה הלוי מבורגוס, שהמיר את דתו לנצרות, ונעשה 'פבלו דה סנטה מריה'. באגרת מנסה רבי יהושע הלורקי המזועזע והמאוכזב להבין מה הניע את רבו לעשות כן – הרהורים פילוסופיים, תאוות בצע, פחד מהסביבה, או סיבה אחרת.

כמה שנים מאוחר יותר הוזמנו יהודי ספרד לוויכוח פומבי מול נציגי הכנסייה הנוצרית. נאמר להם שהוויכוח יתמקד בשאלה האם בתלמוד יש מובאות שתומכות בדת הנוצרית, ואם כן – יהיה על היהודים להתנצר. לכולם היה ברור שזה יהיה ויכוח מכור מראש, אך עם זאת שלחו היהודים את מיטב חכמיהם, כדי לנסות בכל זאת להיחלץ מהסיפור הזה. כשהחל הדיון והופיע הנציג של הנוצרים בויכוח, התברר שהוא לא אחר מאשר אותו יהושע הלורקי בעל האיגרת – שגם כן המיר את דתו מאוחר יותר, ונעשה 'הירונימוס דה סנקטה פידה'.

לאותו וויכוח, שנודע בשם 'ויכוח טורטוסה' על שם העיר בו התרחש, היו תוצאות מרות ליהודים. הנוצרים השתמשו במניפולציות ובכוחם העודף כדי להציג את עצמם כמנצחים בוויכוח, וגרמו להמרת דתם של יהודים רבים בעיר. הדבר גרם למשבר רוחני בקרב היהודים, לשנאה גואה כלפיהם מהסביבה, ולחידוש הגזרות נגדם מאוחר יותר.

ג. "סוד בישראל שלא יימסר אלא מפה לאוזן" – המשפט על עלילות הדם

מספרד הנוצרית של ימי הביניים נעבר לסוריה המוסלמית של העת החדשה. ויכוחי הדת על היהדות, ועלילות הדם שעמדו במרכזם, היו בעיקר נחלתה של אירופה הנוצרית אמנם, אך עם השנים הם גלשו גם לתחומן של ארצות האיסלאם – בתיווכם של הנוצרים שחיו בהן. אחד האירועים המשמעותיים בהקשר הזה היה "עלילת דמשק".

הטריגר לעלילה היה היעלמותו המסתורית של נזיר מדמשק ב־1840. הקהילה הנוצרית במקום מיד הפנתה אצבע מאשימה נגד היהודים, ללא כל ראיות, ונפתח נגדם הליך משפטי. ראשי הקהילה נעצרו ועונו בעינויים מחרידים על מנת שיודו ב"אשמה" תפורה מראש. בסופו של דבר נשבר אחד הרבנים הצעירים, רבי משה אבולעפיה, ו"הודה" באשמה שלו ושל חבריו. "סוד בישראל שלא יימסר אלא מפה לאוזן", הוא העיד, "[...], שצריך להניח דם ערל הרוג במצה שאופים בערב פסח אחר חצות."

עדויות מזוויעות על הדרך שנעשה אותו "משפט" מעוות התחילו לצאת מגבולות סוריה ולהגיע לאירופה. הן עוררו את דעת הקהל היהודית להתקומם נגד הדבר הזה. נדבנים יהודים כרוטשילד הצרפתי ומונטיפיורי הבריטי, משוררים יהודים כהיינריך היינה הגרמני, משפטנים יהודים כאדולף כרמייה הצרפתי – כולם אנשים בעלי השפעה רבה – לצד יהודים נוספים מכל רחבי תבל, התגייסו והצליחו בסופו של דבר להוציא לחירות את ראשי הקהילה היהודית בסוריה, ולהביא למשפט את אלה שעוללו את הזוועה. היה זה מסע ההסברה היהודי הבינלאומי הראשון, והוא הוביל להידוק הקשרים בין יהודים בכל רחבי העולם, ולמימוש העקרון של "כל ישראל ערבים זה לזה".

ד. "מוות ליהודים" – המשפט על הבגידה

בחזרה לאירופה, והפעם לצרפת. בניגוד למשפטים הקודמים שעסקו בהאשמות נגד היהדות ומנהגיה, משפט דרייפוס התנהל לכאורה נגד אדם אחד. קפיטן אלפרד דרייפוס הואשם בשנת 1894 בבגידה במולדת, על ידי מסירת מידע סודי לאויבים הגרמנים. זו הייתה האשמת שווא, והמשפט התנהל באופן חסר כל הגינות.

למרות שרשמית המשפט היה רק נגד דרייפוס, הוא חרג מעניינו הפרטי. המיתוס של יהודה איש קריות, שבגד בישו והסגיר אותו לרומים, שב וצף על פני השטח. דמותו של היהודי הבוגד, הזר, האפל, הציתה את הדמיון של ההמון. בין העיתונאים שסיקרו את האירוע הזה, היה גם יהודי צעיר, שהושפע ממנו עמוקות. הוא עמד בקרב ההמונים, ושמע שהם לא צועקים רק "מוות לדרייפוס", אלא "מוות ליהודים". אותו עיתונאי, תיאודור זאב הרצל, הבין מכך שאין ליהודים עוד מה לחפש באירופה, ושעליהם לשים פניהם לבית לאומי משלהם.

אמנם רבים מהצרפתים רצו לראות את דרייפוס תלוי על עץ, אבל רבים אחרים גם התגייסו למענו. "אני מאשים" מאת הסופר הנודע אמיל זולא, הוא הטקסט הקאנוני בהקשר הזה, בו הוא כינה את האירוע "חקירה משוחדת עד לזוועה". בסופו של דבר, אחרי יותר מעשור מאז הורשע דרייפוס בבגידה ונענש קשות על לא עוול בכפו, הוא זוכה ב־1906 ודרגתו הושבה אליו.

אחת העובדות המעניינות לגבי משפט דרייפוס היא המשמעות השונה שהוא קיבל בנרטיב היהודי־ציוני ובנרטיב של יהודי צרפת. אצל הציונים קיבע אירוע זה את התובנה שליהודים אין מה לחפש בגלות, ושגם אחרי מאה שנות אמנציפציה בארץ ה"שוויון, חירות, ואחווה", עדיין יאשימו אותם על לא עוול בכפם. לעומת זאת, בעיני יהודי צרפת, לפחות עד מלחמת העולם השנייה, אירוע זה נחשב לרגע מכריע לטובה, בו רבים מצרפת, ביניהם סופרים בולטים כאמיל זולא, הרימו קול למען היהודים, ולא הפקירו אותם לגורלם כמו במקרים אחרים בהיסטוריה.

ה. "אמנם לא בכמות, אבל באיכות משתווים הם למה שעשו הנאצים" – הוויכוח על מה שעשתה ישראל במלחמת השחרור

אחרי היסטוריה ארוכה של משפטים וויכוחים סביב נושאים של דת, קמה מדינת ישראל, שעוררה מחלוקות חדשות – דומות יותר לאלה של "בני אפריקיא" מימי אלכסנדר מוקדון, מאשר לאלה של הנוצרים בימי הביניים. הסיפור האחרון שנביא כאן אף דומה במידה רבה למתרחש בהאג. הוא אמנם לא התרחש בערוצים הרשמיים, וגם לא עסק באותם אירועים, אבל הוא דומה בסוג הטיעונים שעולים בו.

הסיפור החל כאשר ב-1961 נשא ההיסטוריון ארנולד טוינבי הרצאה בה ערך השוואה מקוממת בין מה שישראל עשתה לערבים ב48' ובין מה שעשו הנאצים ליהודים (בגלל מעשים כמו "דיר יאסין"). הוא אף כפר בזכותם של היהודים על ארץ ישראל. מלבד זאת, בספרו המרכזי טען כי גורלן של אומות הוא לזרוח ולשקוע, והיהדות שלא "שקעה" עדיין היא למעשה "מאובן" של תרבות עתיקה.

הרב יעקב הרצוג, שגריר ישראל בקנדה, שבנו מכהן כיום כנשיא המדינה, החליט להזמין את ההיסטוריון לוויכוח פומבי על הנושא הזה. רבים התנגדו למהלך הזה, בטענה שטוינבי הוא היסטוריון בעל ידע עצום, אולם הרצוג התעקש, והבטיח שיציג את עצמו כמי שבא ביוזמה פרטית ולא כנציג של המדינה. במובן זה הרצוג דומה לבן פסיסא שאמר "אם יניצחוני – אִמרו 'הדיוט שבנו ניצחתם!'".

הוויכוח התנהל בצורה מנומסת גם כשנאמרו דברים קשים, כיאה למוצאם הבריטי של טוינבי והרצוג. ההישג המרכזי של הרצוג בדיון הזה, הוא שהצליח להראות את האבסורדיות של ההשוואה עם הנאצים. הוא הצליח לגרום לטוינבי להודות, שעל פי הקריטריונים המחמירים שהוא מציב, יש להסיק מכך שכל העמים בהיסטוריה ראויים לכינוי "נאצים" (כי כולם מעדו בשלב זה או אחר בפגיעה חסרת הבחנה בחפים מפשע) – ולכן ההשוואה הזו היא חסרת משמעות.  

משפטים על דת, ארץ, נאמנות כפולה ועלילות דם, שבו וחזרו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה היהודית, חלקם עם סוף טוב וחלקם עם סוף מר. ויכוחים אלה מלמדים הרבה, ומאפשרים הצצה מעניינת לסוגיות שנויות במחלוקת. הם פותחים צוהר להיסטוריה של העם היהודי וליחס שהוא ספג מהסביבה, שפעמים רבות היה מלווה בעוינות מושרשת, וחוסר הגינות מובנה. גם המשפט בהאג, עם כל הביקורת כלפיו והבעייתיות שלו, מאפשר לנו ללמוד הרבה על ישראל, הנחות היסוד שלה, ויחס העולם כלפיה.