איך אפשר לשמוח באדר כשאנחנו בעיצומה של מלחמה?

״משנכנס אדר מרבין בשמחה״, כך מכוונת אותנו היהדות. אבל איך אפשר לשמוח כשהעם שלנו במלחמה מתמשכת שסופה לא נראה באופק? כשיש לנו חטופים שלא ידוע לנו מצבם וכשכל כמה ימים אנחנו מתבשרים בעוד ״הותר לפרסום״ אחד? למי ולמה השמחה הזו טובה בכלל?

חודש אחרי ה-7.10 העליתי סטורי בו כתבתי שאני משתדלת כמה שפחות לראות חדשות כדי לשמור על מידת השמחה שלי, ושאני מאמינה שככה אני עוזרת לעם שלנו יותר, בכך שאני שומרת על המורל שלי.

אחת העוקבות שלי כתבה לי בתגובה לסטורי: ״זה לא מחובתנו לדעת מה קורה? דווקא כדי לעזור לחטופים, לחיילים, לעם שלנו, אנחנו לא מחויבים לעקוב אחרי כל התרחשות ולהצטער מעומק הלב על המצב?״

עצרתי רגע לפני שעניתי לה, כי האמת היא שאין תשובה אחת נכונה. אחד הדברים החשובים שלמדתי מחכמת היהדות הוא שהכל תמיד עניין של שילובים מאוזנים, של ״גם וגם״.

גם להשאר מחוברת ולדעת מה קורה סביבי, אבל גם לשמור על איזון ועל המידה בה אני בוחרת להיחשף לידיעות מסוימות שעלולות להפיל אותי לעצבות ולפגוע בתפקוד שלי. אם אני לא מצליחה לתפקד כי אני עצובה וכאובה בנפשי, איך אני יכולה לעזור למישהו? איך אני יכולה לעזור לעצמי?

״סור מרע ועשה טוב״ - זה פסוק בתהילים מ״ג שהולך איתי ומדריך אותי בהרבה מצבים ושאלות קיומיות בחיי. ככה פתחתי את התגובה שלי לתגובה של אותה עוקבת. ״זה מה שצריך להדריך אותנו, במיוחד בתקופה הזו. איך אני מתרחקת מרע ומתקרבת לטוב. האם להיחשף לעוד ידיעה בחדשות מקרב אותי לרע או לטוב?״

יש מי שהחיבור הזה לחדשות, לידיעות על המצב, מתניע אותו לקום ולארגן איזו ארוחה לחיילי המילואים, לכתוב שיר שיחזק את תחושת התקווה של העם שלנו, או לתמוך בדרך כזו או אחרת במשפחות החטופים, ויש מי שלשמוע חדשות לעיתים תכופות דווקא יפיל אותה לעצבות, לחרדה, לייאוש, ואז היא לא תוכל להועיל לאף אחד.

חודש אדר הגיע אלינו כשאנחנו עדיין בלב הלחימה, כואבים ומודאגים בגלל החטופים שטרם שבו אלינו, עצובים על הנופלים שלנו במלחמה. אנחנו עכשיו מתבקשים לשמוח וזו נראית כמו משימה בלתי אפשרית, אבל אם נתבונן פנימה לעיקרון השמחה, להכוונת הפסוק שאומר לנו לסור מרע ולעשות טוב, להכוונת היהדות עבורנו לבחור בחיים בכל רגע מחדש, אנחנו נראה שדווקא השמחה היא הדבר הכי נכון עבורנו עכשיו.

שמחה היא המצב הטבעי של הנשמה שלנו. כשאנחנו שמחים אנחנו לא רק מתחברים פנימה לנשימה ולמאגר כוחות בלתי נדלה שקיים בתוכנו, אלא שאנחנו ממש מתחברים ל״כלל ישראל״ שזהו מעין חיבור נשמתי בין כל אחד ואחת מהעם שלנו. לא סתם מדברים היום על אחדות, על אהבת חינם, על כך שהשנאה ביננו היא זו שפתחה פתח להרבה רוע להיכנס לתוכנו. אנחנו אחים. זו לא רק סיסמא. אנחנו כלל ישראל. כשאנחנו בשמחה, אנחנו משפיעים, מחזקים, מתגברים את הכוח הזה שאי אפשר להסביר אותו במילים, זה שמחבר בין כולנו.

הארי ז״ל כתב: ״האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול״. ומיהו האדם הזה? אני, את, אתה.

אם אני רוצה לראות בעולם החיצוני טוב, שמחה, אור, אני צריכה להכניס טוב, שמחה ואור לעולמי הפנימי. אם אני רוצה למגר את השלילי שאני רואה בעולם החיצוני, עליי לנקות את השלילי מתוכי אני, ואת זה אני עושה על ידי ״סור מרע ועשה טוב״.

העבודה הזו מתחילה במודעות. האם המחשבה הזו, המילה הזו שאני הולכת להגיד, הפעולה הזו שאעשה עכשיו, היא מקרבת אותי לטוב?

זה ממשיך ב״לבישת מלכות״, ממש כמו אסתר המלכה כשמרדכי אומר לה: ״מי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות?״ כלומר, את נמצאת כאן בשליחות והבחירה הזו שלך להרבות עכשיו בטוב, אולי היא זו שתציל את כל העם שלנו. העם שלנו זקוק לך שמחה, בוחרת בטוב, בוחרת בחיים. ממש ככה!

ולבסוף - זה מתבטא בפעולות שלנו. מה עושה מי ששמח?

לפעמים הוא נח כדי לאגור כוחות לארגן איזה מבצע גדול.

לפעמים הוא חי את הרגע ואת מה שהוא דורש ממנו. למשל, החלפת טיטול :)

לפעמים הוא פותח חדשות כדי להתחבר למה שקורה בארצנו.

לפעמים הוא בוחר לסלוח לעצמו שהוא לא מושלם.

לפעמים הוא כותב מאמר על שמחה.

ותמיד, כדאי לו שיזכור, שכל פעולה כזו שלו, כשמטרתה היא להתחבר לטוב, היא אכן מחברת לטוב, לא רק אותו, את כולנו. היא מקרבת אותנו לגאולה ולניצחון. והיא עושה שינוי גדול בעולם, כי הוא למעשה העולם כולו.

שנזכה בקרוב לראות ולחוש עד כמה כל מחשבה טובה, דיבור טוב ומעשה טוב שלנו, קירבו אותנו לאור ולטוב עבור העם כולו.