מדליקה המשואה שיר גולדשטיין: "מקווה לעודד אנשים לעזור"

הדלקת משואה בגיל 28 היא הישג יוצא דופן. אבל עבור שיר גולדשטיין, שנושמת עשייה חברתית מילדות, הבחירה בה אינה יוצאת דופן יותר מיוזמות רבות שהקימה וניהלה. בריאיון מיוחד היא מספרת על פעילות החמ"ל המיוחד שפתחה בשביעי באוקטובר - ועל התקווה לתת השראה לכולם לתרום מזמנם לנפגעי המלחמה

להדליק משואה בגיל 28 זה הישג יוצא דופן, אבל כשעורכים היכרות עם קורות החיים של שיר גולדשטיין, שהדליקה משואה בשבוע שעבר וייצגה את מערך המתנדבים של עמותת 'לב אחד', זה הופך הרבה פחות מפתיע. 

 

שיר גדלה בישוב הושעיה כבת זקונים לאם עובדת סוציאלית ואב איש חינוך ומנהל בחברה למתנ״סים. ״כל הילדות היינו מתנדבים בגמ״חים של הישוב, כנערה הדרכתי בבני עקיבא ובמועדונים של הנוער״. בצבא היא הגיעה לקצונה ואף חתמה שנת קבע בחיל חינוך ועבדה עם נערים בסיכון. ״תמיד עניין אותי לעבוד עם נוער וגם היה לי חלום לפתוח מרכז לנוער בסיכון״. אחרי הצבא היא הלכה ללמוד עבודה סוציאלית כמו אמא ושתי הגיסות שלה. ״רציתי לעבוד עם אנשים ולא עם מחשבים״ היא מודה. בגיל 26 בתום התואר היא הפכה למדריכה במכינת עין-פרת ושוב התחברה לנוער כשהיא חיה וחווה איתם את פעילויות המכינה, על אף הפער הגילאי שהיווה אתגר לא קל. משם היא המשיכה את הדרך בניהול תוכנית הנוער של עין פרת ויצאה למשלחות לסייע במלחמה באוקראינה.

 

למה רצית לנסוע לשם?

 

״בתקופת צוק איתן התנדבתי באשדוד במקלטים לנוער שם התחברתי לפעילות של ״לב אחד״ (עמותה שמטרתה לסייע במצבי חירום לאומיים ובינלאומיים שהוקמה בזמן ההתנתקות, ש.ר). כשהמלחמה פרצה באוקראינה והבנתי את עומק הזוועות שם, ידעתי שאני אצא לעזור. כבר במשלחת השניה ביקשתי לצאת וזה היה מאוד קשה כי הייתי נוכחת בפרידות קורעות לב בין גברים שיצאו להילחם למשפחותיהם. בכיתי איתם יחד וזה היה מאוד קשה נפשית״. אחרי שלושה חודשים היא ביקשה לחזור לאוקראינה לבדוק מה שלומם של אלו שליוותה ונפשה נקשרם בנפשה ״בפעם השניה זה היה עוד יותר קשה. הן חיו בתחומי בית ספר, נשים עם ילדים ללא ידיעה מה עלה בגורל אבי המשפחה. אבל זכינו להביא איתנו תורמים מאמריקה ולהנגיש להם את המצב, זה היה חשוב ומשמעותי״. 

 

שיר המשיכה את רוח העשייה החברתית עד שהגיע השביעי באוקטובר והיא באופן טבעי מיד נקראה לדגל. ״עוד באותו יום התקשר אלי המנכ״ל של ״לב אחד״ ושאל אם אני יכולה לפתוח חמ״ל בתל אביב בה אני גרה. לא היה לי שום ניסיון ולמדתי את הכל תוך כדי תנועה״. 

 

אז מה עשית אחרי הטלפון הזה?

 

״ניגשתי לבניין העירייה והבנתי שאני צריכה להוציא הודעה עם הפרטים שלי שיהיה למי לפנות. תוך כמה שעות הגיעו המוני אנשים עם בקשות מכל מיני סוגים, כמו אוכל וציוד רפואי ללוחמים בשטח, בקשות של מפונים, הצעות. הבאנו המון אנשים לבניין העירייה והתחלתי לחלק משימות. אלתרנו בשטח איך שיכולנו כי הבנתי שאף אחד לא מתפקד ושיש לי עכשיו משפחה עם ארבעה ילדים קטנים שבורחת משדרות ואני חייבת למצוא להם מקום לינה״.

 

היה מקרה שזכור לך במיוחד מאותה תקופה?

 

״לא סיפור ספציפי אלא דווקא שיעור חשוב שלמדתי בדרך. כחודש אחרי פרוץ המלחמה היתה פגיעה ישירה של רקטה בבניין בתל אביב. יום שישי אחר הצהריים והיינו במשמרת בחמ״ל. מיד נסענו לשם הצוות של 19 בנות שהן חברות ואבא שלי שהגיע כל יום להיות היועץ שלי. ברגע שהגענו עובדי העירייה אמרו שאין בנו צורך אבל התעקשנו להישאר. בסוף האירוע אחרי שש שעות נציג העירייה פנה אלי והודה לנו. ״הייתן המלאכיות שלנו״ הוא אמר״.

 

למה?

״זה לא שאנחנו עם יכולות מיוחדות, זה פשוט שנהגנו באנושיות באנשים שהבית שלהם נהרס. דאגנו להם לבגדים, תחתונים, למקלחת. פשוט ראינו אותם, דאגנו למלא את הצרכים הבסיסים שלהם בסיטואציה כזאת קשה, והרבה אנשים פספסו את זה בתוך הטירוף של המלחמה, לראות מי עומד מולך. כשחזרתי בלילה הביתה הבנתי שזה היה שיעור חשובה והתרגשתי״.

 

חברת ההיטק ״מאנדי״ הזמינה את החמ״ל להתארח במשרדים שלה ושיר הופתעה שכעבור כמה שבועות הגיעו אליהם נציגים מהעירייה לחפיפה. בכל זאת, על אף התערבות העירייה, החמ״ל המשיך לפעול: ״אחרי שבועיים התקשרה אלי מנהלת מלון שאמרה שכל קרית-שמונה מגיעים למלונות והיה צריך אותנו שם. העמדנו מתנדבים ללוות בכל מלון וגם שם העברנו בהמשך חפיפה לרשויות״.

 

אחרי שלושה חודשים של עשייה החמ״ל נסגר. ״היה ברור מהתחלה שצריך לתת לזה דד-ליי, גם כי הותשנו ווגם כי המדינה לא צריכה להתרגל שאזרחים לוקחים על עצמם את הארגון של העשייה הזאת״.

 

כשהתפנה לה מעט זמן פנתה גולדשטיין להגשים סוף סוף את החלום על עבודה עם נוער ופתחה מרכז לסיוע לנוער מהעוטף ומהצפון. ״ראיתי כתבה על נוער מפונה והזדעזעתי מהנתונים על אחוזי ההטרדות המיניות במלונות. הייתי מסתובבת בעיר, בטיילת, ורואה אותם משוטטים ומחפשים את עצמם. שמעתי על חוסר בסמכות הורית ובדמויות משמעותיות. המפונים מהצפון הם קצת שקופים בתחושה שלי. מתוך היכולות שלי לאהוב אותם מצאתי את הנישה שלי לעזור ויחד עם ״לב אחד״ בניתי מודל והתחלנו לעבוד״. שיר עוזרת לנוער במציאת עבודה ״הם לומדים רק חמש שעות ארבע פעמים בשבוע. אני מאוד מאמינה בעצמאות כלכלית וזה גם עוזר להם למלא את הזמן הפנוי.״ בנוסף הם מקיימים פעילויות שונות וגם נמצאים בתהליך שיפוץ בשיתוף העירייה ובני הנוער כדי לייצר להם מקום פיזי להיפגש ולפעול. ״הדגש הכי גדול מבחינתי זה היכולת להיות בשבילם לדמות משמעותית- כתובת להתייעץ ולפנות בכל דבר״.

 

איך הרגשת כשפנו אליך להדליק משואה?

 

״לב אחד״ קיבלו את ההזמנה להדליק משואה וכל המנהלים בעמותה הציעו מועמדים. אחרי יומיים התקשרה אלי מירי רגב לספר שנבחרתי. זה היה ביום השואה, דבר שהיא מאד סימבולי עבורי. האמת שהופתעתי״, היא צוחקת, "והאמת שרק כשסיפרתי למשפחה פתאום התחלתי להתרגש ולהבין את הזכות שנפלה בחלקי להיות נציגה של מאות אלפי המתנדבים שעדיין עובדים בכל הארץ בשאיפה לפתוח עוד מרכזים. הרגשתי שזה לא רק הישג שלי ושמחתי  לעורר את המודעות להתנדבות. אם יש משהו שחשוב לי להעביר זה  שעדיין מוקדם לחזור לשגרה. עדיין צריכים אותנו, ואפשר שכל אחד ימצא שעה או שעתיים לעזור. אפשר לשמור על הילדים של השכנה שבעלה במילואים, או לנער מפונה בלימודים, לנקות את הבית למשפחה של חטופים, לעזור לשפץ את הקיבוצים שנפגעו. לא חסרים מקומות שאפשר לסייע בהם. הייתי שמחה אם המילים שלי היו מעודדות אנשים לעשות למען העם שלנו בזמן כה מורכב של המלחמה הזאת״.

 

תגיות:

האם הכתבה עניינה אותך?

אולי יעניין אותך גם

תוכן חם שלא כדאי לפספס

חדש ב-VLU PLAY
{{ item.duration_text }}