טרם הקמת המדינה: ביצור ירושלים, פרעות הערבים, והשבת ניצולי השואה חזרה לגרמניה

הימים הם שלהי שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, שנות ספרות טרום הקמת המדינה.

בעוד הבריטים עוסקים ביצירת מדינות ערביות חדשות משטחים שהיו קודם לכן חלק מן האימפריה העותומאנית, הם הפרו הבטחה אחר הבטחה שהעניקו מוקדם יותר ליהודים. חמור מכך, בעקבות המרד והלחץ הערבי, הבריטים אף מנעו את כניסתם של יהודים שניסו להימלט מאימי הנאצים ולעלות לפלסטינה. גם לאחר תום המלחמה, כשכבר נודע מלוא היקפו של חורבן יהדות אירופה, אלפי ניצולי שואה נותרו נטושים במחנות פליטים, כי הבריטים סירבו לרכך את עמדתם.

אף כאשר כבר הגיעו ספינות של יהודים מגרמניה, כאשר הם מלאים תקווה, שהנה, סוף סוף הגיעו לחופי ישראל אחרי הזוועות שעברו באירופה, אטמו הבריטים את ליבם, ושלחו אותם חזרה לגרמניה. אחת הפעמים הידועות והמתועדות שעשו זאת קשורה לספינת המעפילים "אקסודוס", שחיל הים הבריטי יירט בשנת 1947 בים התיכון, כשעל סיפונה כ-4,500 יהודים. הספינה הובאה לנמל חיפה בליווי בריטי, ומשם הועברו ניצולי השואה בכוח לספינה אחרת, והוחזרו לגרמניה דרך צרפת.

אבא אבן, שהיה אז קצין הקישור מטעם הסוכנות היהודית לוועדה מיוחדת של האו"ם, שכנע ארבעה נציגים מהאו"ם להגיע לנמל חיפה, כדי לצפות באכזריות הבריטית כלפי היהודים. להלן דברי ההיסטוריון מרטין גילברט, כשהוא מסתמך על דיווחו של אבא אבן על אודות המתרחש בספרו Israel: A History:

"ארבעת הנציגים חזו (בחיפה) ב'מבצע מבעית'. הפליטים היהודים החליטו "לא לקבל את הגזירה בצייתנות. אם מישהו רצה להבין למה התכוון צ'רצ'יל בדבריו 'מלחמה מטונפת', הוא היה מגלה זאת בצפייה בחיילים בריטיים המשתמשים בקתות רובים, בזרנוקים ובגז מדמיע נגד ניצולי מחנות הריכוז. גברים, נשים וטף נלקחו בכוח לספינות מאסר, נעולים בכלובים מתחת לסיפון, ונשלחו אל מחוץ למים הטריטוריאליים של פלשתינה". כאשר שבו ארבעת חברי UNSCOP לירושלים, נזכר אבן, "הם היו חיוורים מרוב ההלם. יכולתי לראות שנקודה אחת בלבד מטרידה אותם: אם זו הדרך היחידה שבה יכול המנדט הבריטי להמשיך, עדיף שהוא לא ימשיך כלל".

חלוקת פלשתינה

גם הבריטים רצו לצאת מהסבך. היו להם 100,000 חיילים/שוטרים, שניסו להשתלט על אוכלוסייה של כ-600,000 יהודים, ו-1.2 מיליון ערבים (מעניין לציין, שכוח באותו סדר גודל היה ממונה בהודו על אוכלוסיה של למעלה מ-350 מיליון נפש).

כך יצא שהבריטים העבירו את הסוגיה אל האומות המאוחדות, ואלו החליטו לסיים את המנדט הבריטי במה שנותר מהמנדט בפלשתינה (לאחר יצירת מדינת ירדן), ולחלק את יתר האדמות בין הערבים והיהודים, בהתאם למציאות הדמוגרפית בתוך השטח. אזורים שבהם רוב יהודי יהיו תחת שלטון יהודי, ואזורים שבהם רוב ערבי יהיו תחת שלטון ערבי. ירושלים תהיה תחת שלטון בינלאומי. אם נבחן את התוצאה, הנה תיאור מדויק יותר: היהודים יקבלו רצועת חוף צרה לאורך הים התיכון, כולל תל אביב וחיפה, שטחים מסביב לכינרת, ושטח אדמה גדול בדרום (הנגב) שלא היה ראוי למגורים. הערבים היו אמורים לקבל את רצועת עזה, שטחים בצפון, כולל העיר צפת והגליל המערבי, ואת כל האזור ההררי של יהודה ושומרון (הידוע גם בשם הגדה המערבית) עד לנהר הירדן.

את התגובה הערבית הצוננת לתכנית חלוקה זו, אפשר למצוא בדבריו שעזאם פאשה, מזכ"ל הליגה הערבית:

"העולם הערבי אינו במצב רוח פשרני... עמים אף פעם לא מוותרים - הם נלחמים. לא משיגים דבר באמצעות דרכי שלום או פשרות. משיגים, אולי, משהו, אך בכוח הזרוע בלבד... ייתכן שנאבד את פלשתינה, אך כבר מאוחר לדבר על פתרונות בדרכי שלום".

למרות ההתנגדות הקולנית הערבית, ב-29 בנובמבר 1947, הצביעו האומות המאוחדות בעד תכנית החלוקה. מאלה שהצביעו, 33 מדינות הצביעו בעד, כולל ארה"ב ובריה"מ, 13, ברובן מדינות ערביות, הצביעו נגד ו-11 מדינות נמנעו. הבריטים, כשהם מקשים את ליבם עד לסוף, לא הצביעו בעד - הם נמנעו. הם אף הודיעו, כי לא ישתפו פעולה בביצוע תכנית החלוקה, ושהם ייצאו מפלשתינה עד לתאריך ה-1 באוגוסט 1948, אך מאוחר יותר הקדימו את מועד עזיבתם ל-15 במאי.

עם כל האכזבה שחשו היהודים על השטח שהוקצה להם בתכנית החלוקה, הרגשתם הייתה, שלאחר כמעט אלפיים שנות כאב והציפייה, עדיף להם לקבל את המועט מאשר לא כלום. לעומתם הערבים, שציפו למימוש מלוא דרישותיהם, דחו על הסף את החלטת האו"ם. למחרת ההצבעה באומות המאוחדות, החלו מהומות ערביות, ושבועיים לאחר מכן החלו להגיע לפלסטינה חיילים מתנדבים מהמדינות הערביות המקיפות אותה כדי להילחם ביהודים.

הבריטים שמחו לעמוד מחוץ להתרחשות, בעודם אורזים את חפציהם, כשהם מפנים את גבם למתרחש. על פי כתביו של בן-גוריון, המצב בארץ היה כזה:

"הבריטים לא נקפו אצבע כדי לעצור את הפלישה הצבאית. הם סירבו גם לשתף פעולה עם ועדת האו"ם המפקחת על יישום החלטת העצרת הכללית. בו בזמן, על פי הוראות הוועד הערבי העליון, החלו הערבים שחיו בשטח המיועד להפוך לחלק מהמדינה היהודית, נוטשים את בתיהם ועוברים למדינות הגובלות בפלשתין".

כך, בתוך המבוכה והמהומה, נמשכו הפרעות. קרוב ל-1,000 יהודים נרצחו בידי ערבים בארבעת החודשים שלאחר מכן. אחת התקריות החמורות ביותר התרחשה ב-13 באפריל 1948. שיירה שבה רופאים ואחיות עשתה דרכה לעבר בית החולים הדסה שבהר הצופים, ונתקלה במארב ערבי במרחק 200 מטרים בלבד מתחנת משטרה בריטית. לאחר יריות שנמשכו במשך 7 שעות, שבמהלכן הבריטים לא עשו דבר, נרצחו כמעט כל נוסעי השיירה - 78 במספר. 24 מהגופות  נשרפו בצורה מחרידה כל כך, שמעולם לא זוהו.

ובתוך הכאוס הנורא הזה, פנו הבריטים בחשאי לעבדאללה מלך ירדן, ועודדו אותו לפלוש ולספח את השטח המיועד לערבים אל ממלכתו. לעבדאללה זה לא הספיק. הוא רצה גם את ירושלים. כתוצאה מכך - הטיל מצור על העיר.

ביצור הרובע היהודי בעיר העתיקה

מוקד המאבק בחודשים אפריל ומאי 1948 היה שער הגיא - הדרך שעולה לירושלים ועוברת בין ההרים. כלי הרכבים בכביש זה היו חשופים לחלוטין לצלפים הירדנים שניצבו בהרים מעל הכביש. היתה זו הדרך היחידה שבה ניתן היה להעביר אספקה ליהודי העיר, אך לא הייתה אפשרות לעבור דרכה. אמנם הולחמו לוחות פלדה על המשאיות, בניסיון ליצור רכבים משוריינים פרימיטיביים שיוכלו לשאת את לחץ המארבים התמידיים, אך הדרך הצרה והמפותלת עשתה את כלי הרכב הכבדים למטרות קלות. רבים מהם לא שרדו את המסע, והשיירות, עמוסות האוכל והאספקה, לא הגיעו ליעדן. תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה היו מוכי רעב ומנותקים לחלוטין.

הלחימה הקשה ביותר לשליטה על הכביש העולה ירושלימה התנהלה באזור הקסטל, רכס הררי מערבית לירושלים. על הקסטל עמד מבצר עתיק, שהכוחות הערביים ניצלו, כדי לבצע את התקפותיהם על השיירות היהודיות. ב-5 באפריל פתחו כוחות ההגנה במתקפה על העמדות הערביות הממוקמות מעל לכביש הראשי המחבר בין ירושלים לתל-אביב והשפלה. הלחימה הייתה עזה ביותר, והעמדות החליפו ידיים פעמים רבות. ואז אירע דבר מפתיע, יהודי תימני צעיר, שלא היה מוכר בכישורי הירי שלו, הרג את עבד אל-קדר אל-חוסייני, מנהיג הכוח הערבי. הערבים ההמומים קראו להפסיק את התקפת הנגד, ולמחרת כבר נטשו את עמדותיהם על ההרים כדי להשתתף בלוויה. כך הצליחה שיירה גדולה של 250 משאיות מזון לפרוץ את המצור ולצייד מחדש את העיר, ובעקבותיה הגיעו שיירות נוספות. שווה לצטט את דבריו של בערל וויין בספרו "ניצחון ההישרדות":

"[בשבת, 17 באפריל 1948] יהודים עזבו את בתי הכנסת, וכשטליתותיהם עדיין על כתפיהם עזרו לפרוק את השיירה. המצור על ירושלים הוקל בינתיים. עם זאת, הערבים, פתחו בהתקפת-נגד חזקה, ובסוף אפריל שוב ניתקו את הדרך לירושלים... במשך שבעת השבועות הבאים הייתה ירושלים היהודית מנותקת".

לבסוף, לאחר חבלי לידה קשים, של אבדות רבות בנפש, וניכור מצד הבריטים, קיבל היישוב היהודי הכרה מאת האומות המאוחדות, והנה, סוף סוף, עמד להכריז על הקמת מדינת ישראל.