אני לא מאמין באלוהים אבל כן הולך לבית הכנסת ביום כיפור. למה בעצם?

שאלה:

אנחנו צמים ביום כיפור, ובערב גם הולכים לבית כנסת. את האמת? אין לי מושג למה. זה סוג של הצגה כי אף אחד אצלנו לא מאמין באלוהים, ולא בצורך לבקש מחילה ממי שלא קיים. אז למה אנחנו הולכים? בעיקר לכבד את אבא שלי, שזה היה מאד חשוב לו. לאחרונה הוא נפטר, ועדיין אנחנו הולכים כדי להגיד תפילת הזכרת נשמות. זה לא בגלל שאני מאמין בזה, אלא כי זה היה חשוב לו שנזכור אותו ונזכיר אותו. אבל אם אנחנו לא מאמינים, אז גם לזה אין ערך, כי מה המשמעות של להזכיר את נשמתו לפני האלוהים? ואם זה בשבילו, הרי אין לו כבר תודעה והבנה, הוא שייך להיסטוריה. הוא פשוט לא. אז אולי נכון להפסיק את ההצגה?

תשובה:

היה פוסק הלכה גדול שחי בערוב ימיו בשווייץ. הוא היה ידוע בשם ספרו "שרידי אש", שמבטא את עובדת היותו ניצול שואה וייסורים רבים. לפני מלחמת העולם השנייה, הוא היה רב בבית כנסת מכובד בברלין. פעם, במהלך יום כיפור, הוא רואה שעוצרת מחוץ לבית הכנסת מכונית שרד, בליווי כמה אופנועי בטחון, וממנה יוצא שר בכיר מאד בממשלת גרמניה, הממשלה שלפני זו של היטלר. השר היה יהודי, והוא שאל אם הגיעו ל"יזכור". אביו נפטר והוא בא להתפלל עליו תפילת יזכור. אחרי תפילת יזכור הוא הלך כלעומת שבא. יש לזכור שביהדות גרמניה לפני השואה הייתה התבוללות גבוהה מאד, כ45% מהיהודים נישאו לגויים. כשהוא נכנס, הציבור בבית הכנסת גיחך. מה התועלת לבוא לבית כנסת ברכב ביום כיפור, להגיד את ה"יזכור" וללכת? אם היה איכפת לו מקדושת היהדות, כבר היה עדיף שלא היה מגיע. זה רק יותר חילול הקדושה, בעיני אנשי בית הכנסת.

הרב וינברג אמר להם שהם טועים. אסור לצחוק על זה, גם אם מבחינת ערכי היהדות הם צודקים. הוא הסביר שהקשר של העם היהודי ליהדותו עובר במידה רבה מאד דרך המשפחה, מסורת משפחתית לדורותיה. אם זה הקשר שלו לאביו המת, אז זו היהדות שלו. יהדות היא גם כמו משפחה גדולה. עץ עתיק של 3,336 שנה. חלק גדול מהיהודים הם כאלה רק משום שהם שייכים לאחד הענפים של העץ. גם תוכן יהדותם מתבטא דרך המשך מסורת ההורים. הם לא בהכרח יודעים הרבה על היהדות, והם לא מתעניינים בדיונים פילוסופיים על קיומו של הא-ל, או על טיבה המוסרי של ההלכה. הם יהודים כי הוריהם היו כאלה, ומשום שהוריהם היו כאלה. היהדות עוברת הכי חזק דרך המסורת המשפחתית. "...שורשיהם בעורקי שלובים. ניגוניך אבי, ושירייך אמי בדפקי נעורים ושבים". (פניה ברגשטיין).

לשר המתבולל הזה היה חשוב להיות קשור ליהדותו. אילולי היה מגיע לבית הכנסת ביום כיפור, היה מרגיש בגידה באביו הלא קיים, בזכר אביו, במשפחתו, אינני יודע בדיוק במה, אבל זה היה אצלו קודש קודשים. כנראה שהיה חשוב לו שיהדותו תמשך. הגיוני שהוא היה מעוניין בכך שבבוא היום גם בנו יגיד עליו קדיש, וכן הלאה.

את הסיפור הזה סיפר תלמידו המובהק של ה"שרידי אש", שחי היום בארץ, בשיחה בעיר מודיעין. והנה אחרי השיחה ניגש אליו יהודי לבוש כיפה וציצית, ואמר לו שהוא נין של אותו אבא שהשר הגרמני התפלל לעילוי נשמתו, והוא שמח מאד לשמוע את הסיפור שהביא אותו בסוף להמשיך לחיות כיהודי ולעלות לארץ. הבחור הוסיף פרטים שמבהירים את ההיסטוריה של המשפחה.

בספר הכוזרי (א') של המשורר רבי יהודה הלוי, יש טענה פילוסופית שעל פיה שהקשר והאמונה היהודית מבוססים בעיקר על המסורת הזאת. אין זו הצגה. כל אחד ומה שנותר לו במסורת שלו. אבי סיפר לי על מעמד הר סיני, אבל איך הוא יודע? אביו סיפר לו. ואיך אביו יודע? אביו וכו'. אני אבחר אם להאמין לאבי או לדבוק במחשבה שהוא שיקר אותי, או שמישהו בשרשרת זייף, או לתת איזה הסבר פסיכולוגי. מי יכול להגדיר בדיוק במי ובמה הוא מאמין, ואם אתם מאמינים שיש לאביכם נשמה, או לא, ואם יש לכם איזו הרגשה כלפי זכרו, ואם יש לכך משמעות? לא צריך לקבל החלטות גדולות, מספיק להמשיך את המסורת כערך. כך אדם חי בעולם לא תלוש, באיזשהו חיבור.

אני נמצא בימים אלו בקהילות בחו"ל, שאינן יודעות כמעט דבר על יהדותן. בראש השנה התפללתי בקהילה בקולומביה, וראיתי עד כמה הצוות דואג לכך שיהיו כל סימני הקערה של ראש השנה, ענין של מנהג. אישה אחת אמרה שיש לה מסורת מאמא שלה ומסבתא שלה איך מכינים גפילטע פיש, והרי חייבים לאכול את זה בראש השנה!!...היא התגייסה לכמה ימים כדי לעזור במטבח, ולהכין מאות מנות של הדג המסורתי האשכנזי. בעיניי, הדביקות הזאת נראתה מוזרה, כי הם לא אנשים שמקפידים להגיע לבית הכנסת ברגל דווקא, בחג ושבת, ולא בהכרח אוכלים כשר. אבל האוכל המסורתי הזה הוא מה שמחבר אותה ליהדותה. זיכרון אמה מתערב במהות היהדות. המסורת היא הכלי המחזיק את היהדות, מעבר לכל הידע, החוכמה, הפילוסופיה, היצירה הענקית. בלעדי כוחה של המסורת המשפחתית, כל תכני היהדות היו נעלמים, חלילה.

ביקרתי בשתי קהילות קטנות בחו"ל, שמצויות במחלוקת. נציגיהן שטחו בפני את טענותיהן: הקהילות הולכות ומצטמצמות, קשה להחזיק מנין בכל אחת. העלויות גבוהות. נמכור אחד המבנים, ונתאחד, הציעה האחת. הקהילה השנייה הסכימה, ובלבד שהמבנה שיימכר לא יהיה המבנה ההיסטורי שלה. שאלתי: למה לא? התשובה הייתה: 'אבא שלי התפלל כאן, סבא שלי התפלל כאן, הנה ההנצחה של סבא רבה שלי רקומה על המעיל של ספר התורה, חרותה על הקירות. ילדותי הייתה כאן'. השני טען – 'רומנטיקה מובנת, אבל זה לא פרקטי. אם רוצים להמשיך לקיים את הקהילה, שלא תתפרק לגמרי, צריך להיפרד מהזיכרונות הללו'. הוויכוח יימשך, אבל ניסיתי להסביר לצד השני שהזיכרונות הללו זה מה שמחבר אותם לקהילה, ולכן אין לזלזל בהם. מעטים שם הבתים שבהם יש שמירת מצוות, אבל בית הכנסת וכל מיני מנהגים בשולי היהדות, נעשו אצלם לעיקר. מדוע? כי זהו העלה הקטן שמחבר אותם לענף המשפחתי, שמתחבר לענף ראשי, שמתחבר לגזע העץ של היהדות.

הקנאות להמשך המסורת אומרת שאנחנו מבינים שיש דברים שגדולים עלינו, שהרי לא היינו בעולם לפני סבי הסבים שלנו, ולא נהיה כאן כשיחיו כאן ניני נינינו, אז נצום ביום כיפור כי כך נהג הסבא שלנו, מעבר לכל הסברי העומק. נגיע לבית הכנסת ונדבר עם א-לוהי אבותינו, כי זה מה שיש לנו, ואולי ניני נינינו יזכרו גם אותנו.