למה שאני אפייס ראשון? היא לא מעריכה מה שעושים בשבילה

ראשון 10:00 עוזי ורחלי.

הם ישבו קרוב מספיק, אבל עדיין מרוחקים אחד מהשנייה. הוא בהה בכוס הקפה שלו. היא לא אמרה כלום. הוא שתק. מה הוא כבר יכול להגיד? המריבה של אתמול בלילה עדיין ניצבה ביניהם כמו קיר בטון קר ואפור.

פיוס אחרי מריבה. מה עושים עם זה? איך ניגשים לחבר מחדש את הקרעים? מצד אחד אתה כבר לא רוצה לריב, מצד שני גם לא מוצא את המילים הנכונות, את הגשר. מי צריך להתפייס ראשון, אולי זו היא? אולי אני?

 פעם באו אלי זוג מקסים וחבוט לעייפה. מריבות נשנות של עשרים שנה נתנו בהם את אותותיהם. שאלתי אותם אם הם מאמינים שמשהו יכול להשתנות ביניהם. הם אמרו שקשה להם להאמין שאחרי כל כך הרבה שנים משהו יכול להיות אחרת. הרי גם אם הדברים ישתפרו, מישהו זה יחזור להיות אותו הדבר. "חוץ מזה", הסביר הבעל, "אנחנו כבר כל כך פגועים אחד מהשנייה, הצלקות עדיין כואבות". ובכל זאת, הם הסכימו להפגש ולקבל עזרה.‬ 

"בכל אופן, אתם כבר כאן", ציינתי. "מה דעתכם, אולי תנסו להשלים?". 

"עם הדבר הזה?!", שאלה והזיזה את הראש הצידה. הוא הניד בראשו בייאוש. הבנתי שהם לא מוכנים לקחת אחריות על הצד שלהם. "קודם שיתנצל", אמרה ושילבה את ידיה בילדותיות.

"אתה רואה עם מה אני צריך להתמודד?", אמר. הבטתי בהם בצער.

הטלפון שלה מצלצל. היא מתנצלת ויוצאת מהחדר לשיחה חשובה. קרני שמש אחרונות של שקיעה נכנסות לחדר, ואז נמוגות כשהיא נסגרת. אחרי שהדלת נטרקת מאחוריה הוא שואל "אני צריך לפייס אותה? אני צריך לעשות את הצעד הראשון? למה דווקא אני? אתה יודע אילו מילים היא מטיחה בי? כמה כפוית טובה היא על כל מה שאני נותן לה?".

הבטתי בו ארוכות והחזרתי אליו את השאלה "מה אתה אומר?".

"לא יודע", חייך במבוכה. "אם הייתי יודע לא הייתי בא לכאן, לא?".

עכשיו היה תורי לחייך. "אני חושב שהתשובות אצלך, אני רק עוזר לך לסדר את המילים".

"טוב", אמר. "אז אם אני מבקש להתפייס איתה, זה אומר שאני דפוק, לא?".

"למה?", שאלתי.

"שאני זה שבעייתי, שבגללי הכל מתחיל ונהרס כל פעם, וזה ממש לא נכון".

"אלא?...".

הוא הרכין את ראשו בהכנעה. "כמעט לא נכון", הודה לבסוף. "זאת אומרת היא בעייתית, אתה בטח כבר רואה בעצמך, אבל גם אני... לא בדיוק מושלם".

כששני בני הזוג ננעלים, קשה מאוד לגשת ולפייס את השני. כל אחד מתבצר בעמדה שלו וקשה מאוד לצאת ולקחת אחריות על הצד שלי. יש תחושה שאם אעשה את הצעד הראשון, אני מכריז בזה שאני האשם. כמובן שהאמת היא, שעצם העובדה שאני מוכן לעשות את הצעד הראשון, דווקא מוכיחה בגרות ורצון טוב מצידי. הרי ברור שכל מריבה דורשת שני צדדים. אם אני בא לבן או בת הזוג שלי, ומודה שהייתי לא בסדר ושאני רוצה שהקשר בינינו ישתנה לטובה, זה לא אומר שאני "הבעייתי". זה מצביע על רצון טוב לפיוס והתקרבות מחודשת.

"אבל מה יהיה אם היא פשוט תלעג לי?", שאל בחשש והחזיר אותי אל החדר.

"מה?", שאלתי.

"אם אנסה לגשש ולפשר בינינו, והיא פשוט תצחק עלי".

"אני לא חושב שהיא תצחק עלייך, אמרתי, "וגם אם כן, זה יהיה ממצוקה ולא מרשעות".

אני צריך לקחת נשימה עמוקה ולפייס את השני. להודות בחלק שלי. להאמין שגם הוא רוצה קשר ואנחנו פשוט בנעילה. העובדה שאני מכיר בבעייתיות של ההתנהגות או המילים שלי, אומרת שאני בעצם טוב, שאני רוצה טוב. זה בדיוק הפוך ממה שאנחנו חושבים! הילד הקטן שבתוכי אומר "אל תודה בכלום! תעלים ראיות", והאמת היא להפך, אם אפתח את הדברים יש סיכוי לקשר. אם אמשיך להתבצר, שום דבר טוב לא יצא מזה.

"יש עוד סיבה שאני לא עושה את הצעד הראשון", אמר לבסוף.

"באמת? מה?".

הוא הסמיק מעט. היה ניכר שהוא מרגיש לא בנוח. "טוב, אני גם קצת מעניש אותה ככה", הודה. "אני לא מדבר איתה ואני יודע שזה קשה לה... אני יודע שזה לא הגיוני, ואולי קצת אכזרי מצידי, אבל אני גם מאוד פגוע ממנה. מאיפה להתחיל?", שאל והביט בחשש לכיוון הדלת. נראה שהוא בכיוון.

"בעצם מה עשית?", שאלתי.

"הגעתי הביתה והייתי עצבני מיום העבודה, וכל דבר שהיא עשתה עצבן אותי. בקיצור, לא התנהגתי יפה וכעסתי עליה כשהיא התחילה לחקור אותי לגבי מה היה היום ולמה איחרתי. זה עלה לטונים גבוהים ו...".

"טוב, ומה היית רוצה להגיד לה?".

"אני... הוא התחיל לגשש, הייתי רוצה להגיד לה שראשית אני מצטער על ההתנהגות שלי אתמול בערב. שהגעתי מאוחר רעב ועצבני, לא בגללה, ושאני מצטער על המילים שאמרתי לה.

הנהנתי.

"מה זה לא טוב?", שאל בחשש.

"להיפך, נשמע שהדברים שלך כנים ושאתה רוצה שינוי".

"אז אמרתי את זה?", הוא שאל בדריכות.

"לא לגמרי", נאנחתי.

הרבה אנשים מנסים לגשש ולחשוב מהן המילים הנכונות, איך אני מתפייסת עם בעלי? מה המילים הנכונות להגיד לאשתי? לצערי אין נוסחאות פלא חיצוניות אמיתיות. פעם אמר לי אדם חכם – עדיף מחמאה אחת אמיתית וכנה - מעשרים שהן לא מדוייקות ואמיתיות. אנחנו אוהבים אמת, וכמובן כשהיא מגיעה בהרכנת ראש, אנחנו יכולים להכיל אותה בצורה פשוטה יותר ולתת אמון בדובר.

"אתה רוצה להתקרב אליה באמת?".

"כן, אבל אני מפחד", הודה.

"יופי, אתה יכול לדבר על זה. אבל לא להאשים, אלא לשתף את החוויה הרגשית שלך. אתה לא צריך להגיד לה שהיא מלחיצה אותך, ושהיא שתלטנית ובעייתית".

"לא?", חייך.

"לא. אבל אתה יכול להגיד לה שכשנכנסת הביתה, והטונים התחילו להעלות, משהו נאטם בתוכך".

"נכון!", הוא צהל.

"רגע, משהו נאטם בתוכך, ובגלל זה התנהגת בצורה חסרת התחשבות. אתה מצטער על זה, נכון?".

"כן", הודה והרכין את ראשו. 

"ומה אתה רוצה לעשות בקשר לזה?".

"האמת שאני לא ממש יודע, אבל זה קורה הרבה".

"מתי זה קורה?".

הוא הפנה את ראשו וחשב. "אני משער שזה קורה בעיקר כשאני נמצא בלחץ, נניח מהעבודה, או מגיע רעב ועייף ולא כל כך מודע לעצמי, אז אני... מתפרץ עליה. האמת שזה ממש מבייש".

"מעולה".

"מה מעולה? זאת התנהגות נוראית שאמרתי לך שאני מתבייש בכלל לדבר עליה".

"כן", הנהנתי, "ומה יקרה אם תגיד לה את זה? מה יקרה אם תגיד לה שזה קורה לך כשאתה לחוץ או רעב, ושאתה מאוד מתבייש בהתנהגות שלך ורוצה לשנות אותה? שאתה מצטער שהתפרצת עליה והאשמת אותה?".

"נראה לי שאתה צודק. אני חייב לעשות את זה, אין ברירה. זה קשה לי אבל אני הולך לדבר איתה. אני באמת אוהב אותה. אבל תגיד...".

הייתי מוכן לשאלה הזאת מראש.

"מה עם הצד שלה? זאת אומרת...".

"אל תדאג לה, תדאג לחלק שלך". הוא הנהן בהבנה. הדלת נפתחה.

"מצטערת שהתעכבתי כל כך", התנצלה. תוך כדי שסגרה את הדלת בעדינות, שמתי לב שהשמיים מאחוריה כבר חשוכים לגמרי. היא התיישבה ואז היא הביטה בו. הוא רצה להגיד משהו, אבל היא אמרה "רגע, קודם כל אני רוצה להגיד משהו. האמת שחשבתי בחוץ על הדברים ויש לי... זאת אומרת, אני חושבת שהבנתי שיש לי חלק במה שקרה אתמול", עצרה והביטה בי לרגע. "אני מעדיפה לדבר על זה בבית".

ליוויתי אותם לדלת וצפיתי בהם נכנסים לרכב בדממה. אורות הרכב שטפו את החושך הכבד לרגע, ואז נעלמו עם הרכב הנוסע אל עבר הכביש הראשי.

רן ובר - סופר, מרצה ומרצה סדנאות. לקבלת לינק לקבוצת העדכונים בווצאפ לחצו כאן.