איך להתנהג מול בן זוג אלים וכוחני?

ראשון, 15:00 חזי וורדה.

"אני מבינה שכל אחד יכול להסתדר עם כל אדם, אבל חזי הוא...", אמרה והחלה לבכות. הבטתי בשעון, בעלה מאחר כבר מעל רבע שעה. היא מחתה דמעה וקלטה שאני מביט בשעון. "אתה רוצה שאנסה להתקשר אליו שוב לבדוק איפה הוא?". אמרתי לה שזה בסדר. "אני פשוט לא יודעת מה לעשות", אמרה מיבבת, "פשוט...", הנידה עם ראשה לשלילה. הושטתי לה ממחטת נייר והיא קינחה את אפה, "תודה". 

הכללות הן דבר מסוכן, אבל עם השנים אני מגלה יותר ויותר, שאכן, בשביל טנגו צריך שניים. שכשפוגשים אחד מבני הזוג, הוא יכול לתאר את השני כמפלצת נוראית, וכשפוגשים אותו – מבינים שגם לו או לה קשה לחיות בזוגיות הזאת.  חיכיתי לראות מה יקרה כשבעלה יגיע. 

דפיקה בדלת. היא פתחה ואמרה, "כנס כנס, אתה מאחר".

הוא הביט בה במבט מלא תיעוב והתיישב מולי. הוא לא אמר דבר, לא התנצל ולא הסביר את איחורו. הבטתי בשעון.

"כן", אמר.

הבטתי בו בשאלה.

"מה אתה רוצה?", שאל אותי.

"סליחה?".

"מה אתה רוצה ממני? למה קראת לי?".

לא הבנתי על מה הוא מדבר.

"אמרתי לו שאתה זה שביקשת שיבוא", אמרה האשה והשפילה את עיניה.

עכשיו שנינו הבטנו בה בשאלה.

היא הרימה את עיניה, "חברה שלי, שהיתה כאן, אמרה לי שבלי שהבעל יהיה שותף, זה לא יועיל הרבה. אז אמרתי לבעלי שקבעתי איתך, ושאמרת שהוא חייב לבוא גם".

הנהנתי.

"אתה מבין עם מה אני צריך להתמודד?!", אמר, "עם השקרנ...".

"רגע רגע", עצרתי אותו, "בלי להעליב ובלי לנבל את הפה".

"אתה לא תגיד לי מה להגיד בחורצ'יק, אני אדבר אל אשתי איך שאני רוצה!", אמר ושילב את ידיו על חזהו.

שקלתי את התגובה. 

"אתה רואה?!", אמרה ושוב החלה להתייפח. "ככה הוא מתנהג אלי כל הזמן, משפיל אותי מול אנשים. יורד על ההורים שלי, על המשפחה שלי. מקלל כל הזמן".

"צא החוצה", אמרתי לו.

"סליחה?? מה זאת אומרת צא החוצה?! באנו אליך לטיפול זוגי, איך אפשר לעשות טיפול זוגי עם בנאדם אחד?".

לא הגבתי.

"הבאת אותי למטפל פסיכי", אמר לה, "ורדה, את והמטפלים ה...".

הבטתי בו ללא מילים והוא קם ממקומו. "בואי ורדה, הולכים".

היא הביטה בו בתדהמה ואז בי, קמה ממקומה מפוחדת והחלה לחפש משהו בארנק. סימנתי לה בזהירות שאין צורך לשלם. הם יצאו.

הוא התקשר אלי אחרי מספר ימים, אמר שהוא מתנצל על ההתנהגות שלו ומבקש שאפגש איתם. הוא אמר שהמצב בבית ממש קשה, ושאשתו לא מדברת איתו כבר יומיים.

מה בעצם קרה שם? חזי התרגל לעשות "מה שבא לו", להתנהג בצורה נוראית, ולחבוט באשתו, אף אם רק באופן מילולי. אף אחד לא שם לו גבולות. הסכמתי להפגש איתו לבד, בלי אשתו, כדי לשמוע קצת את הצד שלו ומה שעובר עליו. המושגים סמכות וגבולות היו רחוקים ממנו מאד. כילד, גדל בבית מפורק, ולמעשה, את רוב ילדותו בילה ברחוב. באמת המצב שלו היה מאד קשה, באופן אובייקטיבי, ובלי קשר לאשתו. הוא תיאר את ה"כיסוחים" בעבודה עם הבוס שלו ועמיתיו, סיפר שהוא ניתק קשר עם רוב המשפחה שלו לאחר החתונה, וגם שיש לו מעט מאד אנשים שהוא יכול לכנות חברים.

אפשר להבין את ורדה שחוששת מאד לשים לו גבולות. חזי שידר כל הזמן מסר פשוט: "תזהרו, אל תתעסקו איתי! אני פצצה מתקתקת". מי רוצה להתעסק עם פצצה מתקתקת? אבל ברקע, הוא שידר מסר נוסף: "תתעסקו איתי, תנו לי גבול, תנו לי חיבור וקשר, אל תתפעלו מהמסכה שאני עוטה". זה מה שנגע בו בפגישה הראשונה שלנו - עצם העובדה שלא התפעלתי מההתנהגות שלו, ופעלתי, מצד אחד, ממקום מכבד, ומצד שני, עם הצבת גבול, מבלי לאפשר לו "להשתולל ולקשקש על הקירות".

הצעתי לו שבפעם הבאה יבואו שניהם, כדי שאשמע גם את הצד שלה, והזהרתי אותו שאם הוא יעשה פרובוקציות או ינבל את פיו, הפגישה תסתיים באותו הרגע. הפעם בתשלום מלא. הוא חייך בשובבות, הנהן ויצא.

בכל מערכת זוגית יש את הצד שלו והצד שלה. הבעיתיות בצד של חזי היתה ברורה, אבל איך אשתו קשורה לעניין?  

הם נכנסו בשקט והתיישבו מולי. ורדה חיפשה בעיניה את חבילת הטישו וחזי הביט בשעון.

"מה היו התכונות בחזי שהרשימו אותך כשנפגשתם לראשונה?", שאלתי.

היא הסמיקה מעט ואמרה "שהוא היה גבר מאד בטוח בעצמו, כריזמתי, שאומר לאנשים בפנים מה שהוא חושב. לא שותק ומהסס כמוני".

הוא הביט בה בתדהמה ומשהו בפניו התרכך.

"לא שמת לב לכך שהוא מתנהג בגסות ובחוצפה?", שאלתי.

הוא הביט בי בכעס.

היא השפילה את מבטה "זה... התעלמתי מזה".

"ואז?". 

"זה החריף", הנהנה.

"מה עם אלימות?", הוא הביט בי בהפתעה והיא לא הרימה את מבטה. "את מעדיפה שהוא יצא לרגע?", שאלתי.

היא הנידה בראשה ל'לא', ואז הישירה את מבטה "לפעמים קצת אלימות, לא משהו", ועצרה לרגע. "זאת אומרת, חוץ מהקללות והצעקות".

הוא הפנה את מבטו אל הקיר, "זה בזבוז זמן כל הטיפול הזה, אמרתי לך!".

התעלמתי. "מה את הולכת לעשות בנוגע לזה?".

היא נאנחה "זה חייב להפסיק, אני לא יכולה יותר לשתף עם זה פעולה. אם חזי לא ילך לטיפול, ויתחייב להפסיק לגמרי עם האלימות הפיזית והמילולית, אני...", לקחה נשימה ואמרה, "אתלונן עליו במשטרה".

הנהנתי.

"מה אתה משתף איתה פעולה?! אתה שומע מה היא אומרת? משטרה? מה היא התרפ...".

הרמתי את האצבע, חזי השתתק. "אתה צודק, אני לא צריך לדבר ככה".

אי אפשר להצדיק את ההתנהגות של חזי, לא משנה מה עבר עליו בילדות וכמה צער וכאב יש לו - אלימות היא קו אדום. יש דברים שאפשר לטפל בהם כתהליך, ויש דברים שחובה לשים להם סוף. כמובן שבמקרים קיצוניים – להעזר בגורמים חיצוניים. 

ורדה העדיפה להתעלם, להנות מהבטחון שחזי מעניק לה, ובעצם, לתת לו להתעלל בה ולהשפיל אותה. מסתבר, בדיעבד, שמה שקרה בטיפול הראשון מאד השפיע עליה. היא ראתה שמישהו שם גבול לחזי בשקט, בפשטות, בלי צלצולים וללא התנגשות חזיתית, ובלית ברירה חזי מקבל את הדברים. היא סיפרה באחד הטיפולים הבאים, שאותו רגע היה עבורה רגע מכונן, ולאחר מכן היא הלכה עם הדברים, חשבה עליהם, והחליטה שהיא חייבת לשים לזה סוף.

האיום על משטרה אולי נשמע לחזי מוגזם, אבל היא הבינה שאין לה ברירה, ואם הוא לא נגמל מההתנהגות הפוגענית שלו, החיים שלה ימשיכו להיות גהינום.

"אני גם בהריון", טרחה להסביר. "אני לא מוכנה לסחוב את זה גם לילדים שלנו. לא מוכנה שההתנהגות הזאת תמשך בבית שלנו ותשפיע על ילדינו בעתיד". 

"רצית להגיד עוד משהו?", שאלתי.

"כן, הבנתי שמרוב שהיו תקועים לי בראש כל מיני משפטים כמו – אפשר להסתדר עם כל אדם וכדומה, שאני באמת מאמינה שהם אמיתיים, אבל במקום לראות את המצב שלנו ולטפל בו, העדפתי להאשים את עצמי שאני לא מספיק גמישה, מכילה וצריכה להבין אותו... במקום לתת לעצמי מקום ולהגן על עצמי, נתתי לדברים להסחף ככה... אני אוהבת אותו ורוצה לחיות איתו, אבל לא מוכנה להתנהגות הזאת".

חזי הביט בה ואז היא אמרה לו "אני יודעת שמבפנים אתה עדין וטוב לב, אבל אני רוצה אותך בלי הקליפות הקוצניות האלה".

רן ובר - סופר, מרצה ומרצה סדנאות. לקבלת לינק לקבוצת העדכונים בווצאפ לחצו כאן.