מה גרם לברבי לוותר על גן העדן של ברבילנד, ולצאת לעולם האמיתי?

צופים ומבקרים רבים הבחינו שהסרט ברבי, מלבד היותו כיפי ומשעשע, גם גדוש בהרבה רעיונות חברתיים ופילוסופיים מעוררי מחלוקת. יש שיגידו שאלו מסרים חשובים וגאוניים, ויש שיגידו שאלו רעיונות שטחיים, שמוצגים בצורה בוטה ולא מתוחכמת. מה שלא יהיה, אין ספק שהסרט מציף בדרך מבדרת שאלות על מגדר, נשיות, אימהות, פטריארכיה ומשמעות החיים. ננסה להתחקות אחר כמה מהרעיונות הצפונים בשובר הקופות הוורוד, מתוך זהירות שלא לעשות ספוילר למאחרים.

ברוכים הבאים לברבילנד

הסרט פותח בתיאור גן העדן של ברבילנד, עולם מצועצע שבו "כל יום הוא היום הכי טוב בעולם". העולם הזה מלא בברביות עם כפות רגליים עקומות, קנים חתיכים שמסתובבים בחוף עם גלשן, ופנטהאוזים יפים שמארחים מסיבות בכל לילה. האידיליה הזו נסדקת, כשבאמצע אחת מהמסיבות הליליות שמארחת ברבי בביתה, היא עוצרת ושואלת "תגידו, חשבתם פעם על המוות?". המוסיקה נעצרת, הריקודים נפסקים, כל החוגגים מתבוננים בה באימה. היא מתנצלת ואומרת שהיא עצמה לא הבינה מאיפה זה בא, מחליקה את זה עם איזו בדיחה, המוסיקה חוזרת והמסיבה ממשיכה. אחרי סדרה נוספת של שיבושים באידיליה שבאים בזה אחר זה, מתברר, שבעצם נפתח השער בין ברבילנד לעולם של בני האדם, ולכן אלמנטים של אנושיות (כמו מחשבות על המוות וכפות רגליים ישרות) התגנבו לחייה.

ברבי נשלחת אל העולם של בני האדם, כדי להבין את מקור הבעיה ולתקן אותה. בעולם האנושי היא נחשפת לאושר של בני אדם, וגם לסבל שלהם. באחת הסצנות המרגשות והיפות היא מתיישבת על ספסל בפארק, מביטה סביבה, ונפעמת מגילויי החיבה של זוג נאהבים, מהבדידות שחש נער שיושב לבדו, ומריב צורם שנשמע ברקע. היא גם נחשפת להבנה שהיא עצמה אינה רק מקור של משחק והנאה לילדות, אלא גם מקור לסבל עבור הרבה בנות ונשים, שגדלו על דימוי הגוף הבלתי אפשרי שהיא יצרה.

הסרט ברבי הוא סרט חניכה, שבו מתואר תהליך שעובר הגיבור להבנת האמת על עצמו. לסיפור הזה יש תקדימים סיפוריים וקולנועיים, ולחלק מהם גם יש רמיזות בסרט עצמו. הוא דומה במידה רבה לסיפור של פינוקיו, שהפך מבובת עץ לילד בשר ודם, ונאלץ ללמוד בדרך הקשה את דרכו של עולם. יש גם רפרנס ברור וסאטירי לסרט מטריקס – הקטע שבו ברבי צריכה לבחור אם להישאר בעולם הברביות או לעבור לעולם האמיתי, מרפרר בפירוש לסצנה עם שתי הגלולות, שאחת תשאיר אותה בתוך האשליה, והשנייה תפתח לה את השער אל האמת. ויש גם נרטיב אנושי יסודי מוכר שהסרט מזכיר: הגירוש מגן עדן שבספר בראשית, והיציאה של אדם וחווה אל העולם האמיתי.

ברבי אוכלת מעץ הדעת

גם בסיפורה של האנושות על פי בראשית, הכל התחיל מאידיליה כביכול, שנסדקה בבת אחת. המעבר מגן עדן לעולם שבחוץ היה כרוך באכילה מפרי 'עץ הדעת טוב ורע' ומהרחקה לצמיתות מפרי 'עץ החיים'. למילה 'דעת' של פרי עץ הדעת טוב ורע, יש כמה מובנים בשפה העברית. אחד מהם הוא ידיעה והבנה, והשני הוא רצון. במשמעות הראשונה, דעת טוב ורע פירושה היכולת להבין שבעולם שמסביבנו יש אושר וסבל, טוב ורע, עצבות ושמחה. במשמעות השנייה מתייחסת דעת טוב ורע לדבר קשה יותר – להבין שהטוב והרע נמצאים גם בתוכנו, בתוך הרצון שלנו, במי שאנחנו. כמו אדם וחווה, והאנושות בכלל, גם ברבי מתחילה את המסע שלה דרך המודעות למוות, לאושר והצער שבעולם, ולטוב ורע שבתוכה, כמקור של הנאה אך גם סבל לאנשים אחרים.

מה שעושה בני אדם ליצורים שיש להם חשיבות, לפי רבי משה חיים לוצאטו (בקיצור: הרמח"ל 1706/7-1744), זו הבחירה החופשית שלהם. היכולת להטות את עצמם אל טוב ולהימנע מהרע. אחרת הם היו רק עוד אובייקטים שנשלטים על ידי חוקי הטבע, ברביות "שידיים גדולות משחקות בהן", כדברי הסרט. הרמח"ל משתמש במונח "נהמא דכיסופא" (לחם בושה בארמית) כדי לתאר את חייו של יצור חסר בחירה, שהכל ניתן לו בחינם, על ידי כוחות גדולים ממנו. הניגוד לכך הוא האדם הבוחר, שהוא הבעלים של חייו ושל הישגיו, ובכך מתדמה לאל שיצר אותו. "אני רוצה להיות מאלה שיוצרים משמעות", מכריזה ברבי בשיאו של המסע שלה, "לא להיות המוצר שנוצר על ידם". חירות היא גם התנאי לבניית זהות אישית. בברבילנד אין זהות אישית. לכל הנשים קוראים "ברבי" ולכל הגברים קוראים "קן". זהות אישית יכולה להיבנות רק בעולם האמיתי, של חיים בין טוב ורע.

אבל, ההכרה בקיום של הבחירה מעוררת באדם אימה מגודל האחריות, והוא רוצה להימנע ממנה. הוא מעדיף לברוח לגן עדן עשוי מפלסטיק ולעצום עיניים. בספרו 'מנוס מחופש', מתאר הסוציולוג אריך פרום, כיצד החרדה הזו גרמה לאנשים לוותר על החירות שלהם בקלות, ולסלול את הדרך בפני רודנים שיגידו להם מה לעשות. לכן, ההכרה בבחירה עוברת דרך "מנוס מחופש" של הברבריות, שנכנעות לפטריארכיה שמשליטים הקנים, ודרך "משבר קיומי" של חרדה מאחריות, כמו ההתפרקות שעוברת על ברבי באמצע הסרט, לפני שהיא מחליטה להתעשת ולצאת למאבק.

אין אין אין חגיגה... בלי הדחקה

ההרחקה של אדם וחווה מעץ החיים פירושה המודעות למוות, שאין לאן להימלט מפניו. גם המוות, למרות שמלכתחילה נראה כמו קללה שחלה על האנושות, הוא למעשה רכיב חיוני בחיים בעלי משמעות. את הטענה הזו השמיע הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, שהקדיש את חייו לעיסוק בשאלת המשמעות. לדבריו, "אם היינו בני אלמוות, היינו יכולים לדחות כל פעולה לנצח. לא תהיה משמעות אם עשינו משהו עכשיו או לא... אבל מול המוות, כגבול המוחלט לעתיד שלנו וכאופק האפשרויות שלנו, אנו נמצאים תחת הציווי לנצל את חיינו עד הסוף, לא לתת להזדמנויות היחידות... לעבור ללא תועלת".

המודעות למוות היא זו שהתחילה את כל המסע של ברבי. היא אולי מוצגת רק בתור אחד התסמינים של פלישת האנושיות לתוך ברבילנד, אבל אפשר לראות בין השורות שיש לה משמעות הרבה יותר עמוקה מזה. במצב האידילי שקדם למשבר, ניכר שלברבי לא כל כך אכפת מה קורה עם כל רגע בחייה. האם תהיה או לא תהיה מסיבה, האם קן יבוא או לא יבוא – כל אלה נידונים כלאחר יד. "אין לי באמת תוכניות" מכריזה ברבי ברגע גנרי לחלוטין. הרי יש את כל הזמן שבעולם, ואם לא היום אז מחר. אחרי אותו רגע שהמוות מבזיק באותה מסיבת ריקודים (ומיד מודחק בבהלה), מתחילה דרך שכרוכה בבחירות, שצילו של המוות מרחף עליהן והופך אותן לגורליות ומשמעותיות.

מעבר למסרים החברתיים והמגדריים שנוגעים לנסיבות הקונקרטיות של תקופתנו, אפשר לראות בסיפור של הסרט מסר אוניברסלי עתיק: מעבר מחיים בובתיים לחיים אנושיים. מברבי שחיה באשליה של גן עדן, לאישה שמודעת לטוב ולרע שבעולם. מברבי שרואה לנגד עיניה רק את המסיבה של הלילה הקרוב, לאישה שמודעת למותה ולסופיות החיים. מברבי שרוצה שהכל אצלה יהיה מושלם, לאישה שמקבלת גם את החסרונות של עצמה. מברבי שהכתיבו לה נרטיב לגבי מי היא צריכה להיות, לאישה שבוחרת את המסלול שלה. מברבי שנשלטת על ידי ידיים גדולות – לאישה שיוצרת את עצמה.