למה צמים ביום כיפור?

הבמאי בילי ויילדר נבחר כבמאי הטוב ביותר בכל הזמנים בכמה וכמה סקרים שנערכו בשנים האחרונות בקרב תסריטאים מקצועיים נבחרים. סמואל "בילי" ויילדר (Billy Wilder, 1906-2002), יהודי יליד גליציה, שברח מאירופה עם עליית הנאצים, עקף בסקר שנעשה באתר vulture, למשל, שמות ידועים הרבה יותר בציבור הרחב, כמו קוונטין טרנטינו ופרנסיס קופולה. סוד הקסם של ויילדר טמון בשילוב בין הומור חריף ומסרים חזקים; בין עלילה סוחפת ורגישות חברתית ואנושית.

דוגמא לכך היא סרטו 'חמים וטעים', המספר את סיפורם של שני נגני מועדונים מרוששים, המחפשים פרנסה מכל הבא ליד. עד שהם סוף סוף מוצאים משרה פנויה – מתברר שהיא משרה בלהקת נשים, פרט שמקשה על שני הגברים הללו לזכות בה. בעקבות תקרית בה הם עדים לרצח שביצעה המאפיה, הם מתחזים לנשים, מגביהים את טון דיבור, משנים את סגנון ההליכה, מתלבשים ומתאפרים בהתאם, ומצטרפים ללהקת הנשים כדי להימלט מהמאפיונרים שמחפשים אחריהם. מה שמתחיל כטוויסט קומי, הופך בשלב מסוים למסר חברתי חריף. זה מתחיל כשאחד הגברים מעיר כמה לא נוח ללכת עם נעלי עקב. זה ממשיך בהערות הגסות שהוא מקבל מכל מיני גברים בסביבה, עליהם הוא מתרגז, ואף מכה אחד מהם כהוגן. סרט זה נחשב לפורץ דרך בשל הרגישות שלו כלפי ההטרדות והתקיפות שחוות נשים, אפילו במרחב הציבורי. הוא ממחיש את הרעיון שאין דרך טובה יותר להבין את הכאב של הזולת, מאשר להיכנס לנעליים שלו (פשוטו כמשמעו, במקרה של הסרט), ולחוות את הדברים מנקודת מבטו. זה גם אחד המסרים הטמונים בהפטרה של יום כיפור.

'הפטרה' היא פרשייה מספרי הנביאים, שקוראים בבית הכנסת אחרי הקריאה המרכזית מהתורה. ההפטרה קשורה לאירועי היום: החג, המועד או פרשת השבוע. אולם, בהפטרה של יום כיפור, יש משהו מוזר במבט ראשון – ההפטרה נראית כסותרת את מהות היום. זו אמנם הפטרה שמדברת על צומות – אבל היא מדברת נגד צומות, לכאורה. היא לקוחה מספר ישעיהו, שם מסופר שהנביא ישעיהו מוכיח את העם על העוולות והפשעים שהוא עושה, ועל הדרך השטחית בה הוא מנסה לכפר על מעשים אלה. העם החוטא מתפלל לאל ומבקש מחילה, וחושב שאם הוא רק יעשה דברים, כגון צום, לבישת שק, והליכה שפופה וכנועה –  הוא יזכה לה. הנביא שולל את הדעה שיש ערך למעשים כאלה, ללא תיקון אמיתי של הדרך:

"הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ?! יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ?! הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ – הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם?!..".

הוא מודיע להם שבשביל לקבל מחילה על הפשעים שלהם, הם צריכים לעשות דברים אחרים – לחזור מדרכם הרעה, ולעשות מעשים טובים. להאכיל עניים, להלביש עירומים, ולשחרר אסירים משועבדים שלא בצדק:

"הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ – פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; [...] הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת.  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".

במבט ראשון עולה מהדברים, שהנביא מגנה את עצם הרעיון של עינוי הגוף, ומציע לו אלטרנטיבה בדמות מעשים טובים. במובן הזה, דברי הנביא מתנגשים עם הרעיון של יום כיפור, ומוזר שדווקא את הקטע הזה בחרו לקרוא בצום הכי חשוב בשנה. אולם, במבט יותר מעמיק, כפי שמראה הרב דוד סבתו במאמר שכתב על כך ('הצום והשבת') אפשר לראות, שבעצם, לא מדובר כאן בתחליף לצום, אלא בפרשנות לגבי מהי מטרתו. יש קשר אנלוגי בין כל אותן פעולות סגפניות שהעם עשה, ובין אותן פעולות חברתיות שהנביא מצפה ממנו לעשות. כנגד הצום וההימנעות מאכילה ושתייה, יש את האכלת הרעבים. כנגד לבישת השק והבגדים המרופטים, יש את הלבשת הערומים. וכנגד ההליכה השפופה, יש את האסירים ההולכים שפוף, מפאת הכבלים המונחים על כתפיהם, שאותם יש לשחרר. אותן פעולות של צום, למעשה נועדו לגרום לנו להזדהות עם אותם אומללים. מטרתן היא, שנחווה על בשרנו את מה שחווים אלה שנעשה להם עוול. הטעות של העם לא הייתה בעצם הפעולות של העינוי והצום, אלא בעובדה שהוא רוקן אותן מהתכלית האמיתית שלהן ולא הבין את המסר שטמון בהן. כך כותב על כך אחד הפרשנים שם:

"הלא המעשים החיצונים האלה באו רק לעורר הלבבות, והם רק קליפות אל התוכיות, שהם הכוונות, שהם רוחות ונפשות אל המעשים האלה, וזולתם הם פגרים מתים" (המלבי"ם).

במובן הזה, יום כיפור הוא יום האמפתיה. הוא יום שמזמין אותנו לנקוט במעשים, שיעזרו לנו להזדהות עם אלה שמתמודדים עם אתגרים, להביא אותנו להיות יותר מודעים למצבם, ולעשות מה שנוכל בנידון. זה יום שמזמין אותנו לחוות את עולמם של אלה שאין להם, על מנת להניע אותנו לפעול לטובתם כפי יכולתנו. לעם שנוהג באופן הזה מבטיח הנביא אור ושגשוג:

"אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח".