כיצד נוכל לממש את הבחירה החופשית שלנו, ולעשות בחירות טובות בחיים?

"רשות לכל אדם נתונה", כותב הרמב"ם, "אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו". הבחירה החופשית היא אחת מאבני היסוד של המסורת היהודית. על פי יחזקאל קויפמן, חוקר שהקדיש את חייו להבנת הרקע התרבותי של המזרח התיכון בתקופת התנ"ך, מדובר בחידוש עצום על רקע העולם האלילי שעמד מסביב, שדגל בגורל ופטליזם, ואחת המהפכות הגדולות בתולדות האדם.

הרעיון של הרצון החופשי בתורה מופיע בבהירות בסוף ספר דברים: הַעִידֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ׃

בפסוקים שקדמו להצהרה זו, מדגישה התורה שהמצווה שהעם מצווה, והיכולת לבחור בטוב, היא בהישג ידו של האדם: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא [...] וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא [...] כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

הפסוקים האלה לא רק מדגישים את קיומה וחשיבותה של הבחירה החופשית, אלא גם מתמודדים עם שלושה מהאויבים המרכזיים שלה: חוסר אמונה עצמית, הרצון לזרוק אחריות, והמחשבה שאם לא רואים אותי הכל מותר. כנגד מעמידה התורה שלושה עקרונות, כדי לנטרל את האויבים האלה:

להאמין בעצמך

האויב הראשון של הרצון החופשי, כפי שנלמד בתנ"ך, הוא חוסר האמונה בעצמנו. על זה אומרת התורה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא". עלייה לשמים היא פעולה בלתי אפשרית, והתנ"ך מתנגד לרעיון שעשיית הטוב היא דבר בלתי מושג. הבחירה בחיים ובטוב היא בחירה הזמינה לכל אדם, בכל מקום שהוא נמצא. היא נמצאת "בפיך ובלבבך" כדברי הפסוק. המבחן של הטוב אינה בתוצאה, אלא בעצם הנכונות – בפה ובלב. שני איברים אלה קרובים וזמינים לכל אחד, ומהם הכל מתחיל.

לקחת אחריות

אויב נוסף של הרצון החופשי, על פי התורה, הוא הנטייה לברוח מאחריות. אם נתלה את האחריות על אדם אחר, נוכל להרגיש משוחררים מהעול הזה. על זה אומרת התורה: "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ". המעבר דרך הים הוא לא דבר בלתי אפשרי כמו העלייה לשמים. אין כאן ויתור מוחלט על האפשרות לעשות טוב, אלא השלכה על מישהו אחר, שיעשה את מה שאנחנו לא יכולים, או בעצם לא רוצים. מישהו אחר שיפליג למרחקים, בזמן שאנחנו נהנה מאסקפיזם מתוק. התורה מתנגדת לגישה הזאת ואומרת "כי קרוב אליך הדבר". לא צריך לחכות למישהו אחר שיביא לנו את הבשורה, והאפשרות לפעול מוטלת על כולנו.

לטפח מצפון

האויב השלישי של הרצון החופשי, לפי חוכמת התורה, הוא הרעיון שהטוב הוא עניין חברתי, ושהחובה לעשותו היא רק בפני אחרים. גישה זו נידונה באריכות בדיאלוג 'פוליטאה' של אפלטון, שמנסה להתמודד עם יריבים שמכחישים את החובה לעשות טוב, כשאף אחד לא רואה ויודע. בן הפלוגתא שלו מביא את המשל של 'טבעת גיגס' – טבעת שמי שעונד אותה נעשה רואה ואינו נראה. לטענתו, גם אדם צדיק וישר שיענוד את הטבעת הזו, יזנח את כל היושר שלו ויעבור לעשות רע להנאתו האישית. התורה שוללת את העמדה הזו, עם הפתיחה להכרזה הגדולה על קיומה של החירות האישית: "הַעִידֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒..". – השמים והארץ כביכול רואים את האדם. בחוק העברי דרושים שני עדים בשביל להרשיע אדם על מעשה רע. התורה מדגישה שעשיית הטוב אינה עניין של חוק, ויש לנהוג על פיה תמיד, גם כשאין עדים בשר ודם. שני העדים הם השמים והארץ, וההכרעה אם לבחור בטוב רובצת לפתחו של אדם גם בחדרי חדרים.

התנ"ך מציע תובנות חשובות לגבי מושג הרצון החופשי, תוך שימת דגש על החשיבות של אמונה עצמית, אחריות ומצפון. שלושת האויבים הללו של הרצון החופשי, הם אתגרים שאנשים צריכים להתמודד איתם במסעם לבגרות ולחיים בעלי משמעות.